מתוק יותר מהמציאות

פרק 35 - הַחֶבֶל נִקְרַע

בס״ד

עדיף שזה היה נשאר במחשבות. זה פחות כואב שם. הוא הלך לי לתמיד ואני נשארתי עם עצמי. יש ימים שזה קל לי יותר אבל היום אני רק רוצה לנתק את הנפש מהגוף. אולי להחליף כמה דברים בדרך. לשנות גרסה. מה החיים האלו שווים אם הימים הם תמיד כאלה?

*

להקת הציפורים צייצו בעוצמה וגרמו לראשי לכאוב יותר ויותר. ולא רק הראש שלי כאב. כל הגוף כאב לי ובעיקר הלב. הרגשתי את זה בכל וריד שקיים בגוף שלי. עדן רדף אחריי עד תחנת האוטובוס אתמול. הוא שאל מה קרה ומה עם אליאב. אמרתי לו שאליאב בסדר ואז האוטובוס שלי הביתה הגיע והציל אותי. עליתי עליו במהירות ועד שעדן החליט האם לעלות או להישאר, האוטובוס החל בנסיעה. כל הדרך בכיתי. מעט הנוסעים שהיו, לא חדלו מלהסתכל עלי. חלקם גם שאלו בנימוס האם הכל בסדר. לבסוף הגעתי למושב והלכתי הביתה. נכנסתי ישר למיטה שלי, שמה שירים ברקע ומניחה את ראשי על הכר, נותנת לדמעות לזלוג בעוצמה רבה יותר. לעולם לא דמיינתי את הרגע הזה שאליאב יחליט שזהו. לא חשבתי שזה יהיה ככה. הלב שלי נשבר לרסיסים. הרגשתי אותו נשבר. הרגשתי את הרסיסים ששורטים אותי בכאב ולא מניחים לי לרגע. לא היו לי כבר כוחות לחשוב על כלום. גם לא על אליאב. הייתי מותשת כל - כך. אז פשוט בכיתי לכרית בזמן שאייל גולן שר ברקע בעצב וגורם לי לבכות יותר עד שלאט ובכאב נרדמתי. ועכשיו כבר בוקר. בוקר של ראשון. בפעם הראשונה מאז שהתחלתי ללמוד בפנימיה בצפון שמחתי שאני נוסעת. הייתי חייבת את הנתק ואת השקט מכל החיים המבולגנים שלי. מלאכי בכלל לא שלח הודעה. הוא לא דיבר איתי. הקשר הזה שלנו היה מוזר ומבולגן כמו כל דבר בחיים שלי. אבל גם על זה לא היה לי כוח לחשוב. הרגשתי שמישהו קודח לי בראש. התארגנתי לאט לנסיעה ולאחר שעה אמא שלי הסיעה אותי ואת הלל לרכבת באשקלון. הרכבת הייתה עמוסה מידי כיאה לבוקר של יום ראשון, ואני והלל היינו צריכות להידחס בין הנוסעים. הלכנו ברחבי הקרונות, מנסות למצוא לנו מקום פנוי. הלל לא הפסיקה ליפול על חיילים שישבו במושבים, מנסים קצת לישון לפני ההגעה לבסיס. היו פעמים שכבר תהיתי ביני לבין עצמי האם היא באמת נופלת או שהיא עושה בכוונה כדי לקבל איזה מבט מהחיילים. היא לא הפסיקה ליירר עליהם והיה גם על מה. גדודים שלמים של גולנצ׳יקים. כולם עם אותה כיפה לבנה או שחורה ואותו מבט עייף. המושב שבקצה הקרון האחרון, קרץ לי. ישב שם חייל אחד וראיתי שגם הלל מוכנה כבר להסתער על המושב, או על החייל. שתינו התקדמנו עם התיקים הגדולים שלנו למקום, וברגע שהגענו, שוב הלל איבדה שיווי משקל ונתקעה ברגלו של החייל שהיה שקוע בנוף שמעבר לחלון. מיד הוא הזיז את מבטו והביט בהלל.