מתוק יותר מהמציאות

פרק 14 - שׁוֹאֵב אָבָק שֶׁל גַּעְגּוּעַ

בס״ד

נשאבתי, כאילו שואב אבק בא ושאב אותי אליו. נשאבתי ליום ההוא. אנשים מתהלכים בביתי, דומעים וכאובים.
ואני, לא מוכנה להשלים עם הידיעה, מחפשת אותך במבטי, מסרבת לעכל. עד היום אני מסרבת לעכל, גם לאחר חצי שנה. חצי שנה שטסה לי מול העיניים. ואותו יום זכור לי בפרטי פרטים וחרוט לי בזיכרון. והימים יעברו, ולאחר חצי שנה תבוא שנה ואחריה שנתיים ושלוש ועשר. ואני אצטרך להתמודד עם הידיעה הזאת שלא אראה את פניך המחייכות שוב. קולך לאט לאט ימחק מזיכרוני, אבל אותו יום, אותו יום לא ימחק ממני לעולם. גם אם זיכרוני ימחק ולא אזכור דבר, את אותו יום לא אשכח, הוא חרוט לי בלב כמו קעקוע. קעקוע שמתגעגע.

*

״מי זה?״ שמעתי לפתע את קולו של מלאכי מעבר לדלת. הרגשתי את ידי שמתחילה לרעוד במעט וליבי רק הגביר את קצב פעימותיו, לא נרגע.

בלעתי את רוקי. ״ימית,״ אמרתי בשקט, בתקווה שישמע.

שתיקה שררה באויר. לא ידעתי אם הוא לא שמע, או שמה הוא שמע, ובחר להתעלם. נשארתי עומדת עוד שניה, עד ששמעתי שוב את קולו של מלאכי. ״כנסי.״

נשמתי לרווחה. פתחתי את הדלת ברעד ונכנסתי אל חדרו. נכנסתי עוד יותר עמוק לשטחו הפרטי.
מלאכי שכב על מיטתו עם יד אחת מאחורי ראשו. ידו השניה נחה על ביטנו השרירית והחשופה. הוא היה ללא חולצה ולבש רק מכנס קצר. ״היי,״ מילמלתי בביישנות, גומעת את רוקי למראהו של מלאכי. הייתי מהופנטת לבטן החשופה ההיא.

מלאכי קם בתנופה מהמיטה והתיישב עליה. ״היי,״ הוא השיב חזרה והביט בי. ״קרה משהו?״

לא ידעתי מה עבר למלאכי בראש כשראה אותי נכנסת לחדרו, אך הייתי סקרנית לדעת. ״לא,״ אמרתי.

מלאכי הינהן בתגובה. ״כנסי. סגרי את הדלת,״ הוא אמר. התרגשתי מעצם הידיעה שהוא רוצה שאסגור את הדלת, שנהיה שנינו בפרטיות לבד. ברעד קל סגרתי את הדלת כבקשתו. ״שבי,״ מלאכי סינן וסימן לי בראשו לשבת לידו, על המיטה. גמעתי את רוקי והתקדמתי אל המיטה. חדרו היה קטן וצנוע. היה בו ארון קטן בצבע חום בהיר ומיטה פשוטה ורגילה. התיישבתי ליד מלאכי, אך במרחק קטן. לא צמוד מידי. ישבנו בשתיקה דקה ארוכה. הרגשתי את השקט והמתח בנינו חזק מתמיד. אני שיחקתי עם אצבעותי, ומלאכי הביט בי מהצד. הרגשתי את המבט שלו עלי, לא זז לרגע. לבסוף, החלטתי לשבור את השתיקה המביכה ההיא, אך הנעימה כאחד.