מתוק יותר מהמציאות

פרק 4 - נִשְׁאֶרֶת בַּהֲרִיסוֹת

בס״ד

הלב שלי פצוע כבר תקופה, ואני לא יודעת אם הוא יחלים בקרוב. מפחיד אותי לחשוב שזה יקרה. כבר התרגלתי, והמוכר זה הבטוח, גם אם הוא לא באמת בטוח. הוא הרי בית, גם אם לא נעים בו. יש גם בתים הרוסים, כמו הבית שלי, הלב.

*

במשך כל השבוע התחבטתי עם עצמי האם להישאר כך, ולפחות לזכור, או להתקדם, ולשכוח. לבסוף החלטתי להישאר, לא הייתי מסוגלת להתקדם, לא הייתי מסוגלת להגיד, ״סבא שלי נפטר״, בפה מלא. לא הייתי מסוגלת לדעת שהשארתי את סבא שלי מאחור, ואני מתקדמת. ידעתי שהוא רוצה שאתקדם, שאבין שיש לי גם חיים בלעדיו, שזה שהוא הלך, לא אומר שאני צריכה לעצור את החיים שלי ולהתאבל. אך כרגע לא הייתי מסוגלת לעשות כרצונו. אז נשארתי, והמשכתי לסבול, העיקר לסבול. תמיד הייתה לי חשיבה דפוקה.

הסופ״ש הגיע במהירות. לא פגשתי עוד את מלאכי והרגשתי צביטה קטנה בלב על כך. הוא סיקרן אותי, רציתי לראות אותו, הוא היה לי נוף יפה לעיניים.

״עדן תעביר כבר ת׳באנג!״ הרמתי את קולי לאחר שביקשתי ממנו עשרות פעמים את הבאנג.

״דקה, כפרה, תני לעשות עוד איזה שאכטה.״
נאנחתי בעצבים וחיכיתי שיסיים.
״קחי קחי, ימית, שיגעת את ראבי,״ עדן אמר בחוסר סבלנות והעביר לי את הבאנג.
חייכתי באושר ולקחתי את הבאנג מידו הגדולה. ישבנו בזולה הקבועה שלנו ועישנו. זאת הייתה שעת לילה מאוחרת. שמענו את הצרצרים מצייצים מכל מקום והחל כבר להיות קר מאוד בלילות. אליאב גם כן ישב איתנו והוא התעסק עם הטלפון שלו. פניו היו עצבניות והוא התכתב בלהט. ״הא, יא בולבול,״ עדן פנה לפתע לאליאב. ״תעזוב את הטלפון, מה יש לך אתה עצבני? לשים לך קצת אבי ביטר שתירגע?״

גיחכתי וגילגלתי את עיניי.

״עזוב אותי, עדן, באמא שלך.״ אליאב ענה לו בעצבים, אפילו לא הרים את מבטו מהטלפון.
עדן הרים אבן קטנה מהאדמה, וזרק אותה על ראשו של אליאב. ״מה אתה רוצה, יא בן זונה?!״ אליאב סוף סוף הרים את מבטו. ״שחרר, עדן! אין לי עצבים!״

״וואלה? דווקא אתה נראה שזכית בלוטו.״

אליאב לא הגיב, רק סגר את הטלפון וזרק אותו בעצבים על הספה.  ״עדן, חאלס! אין לי זין לשטויות שלך,״ אליאב סינן בזעם. ״תעברי את הבאנג,״ הוא פנה אלי וסימן לי בידו.

הושטתי לו את הבאנג והבטתי בו בחשש. ״קרה משהו?״ שאלתי.

״הכל טוב,״ הוא סינן.