מתוק יותר מהמציאות

פרק 7 - זִיּוּפִים

בס״ד

לא רוצה לעשות את הצעד הזה, ולא רוצה לפנות לשם. זה מקום אחר, שונה. זה לא הבית שלי. אז מה אם בבית הכל מזוייף? אז מה אם כל הטוב ההוא מזוייף? שם זה המוכר, שם זה הרגיל. לא רוצה אחרת. לא רוצה לשנות כלום. לא רוצה לשנות כלום. או שבעצם, רוצה לשנות הכל.

בתת מודע.

*

הוצאתי את אחד הג׳ינסים הכהים שלי מהארון בעצבים ולקחתי טישרט שחורה מערימת החולצות. כולן היו כמעט ותואמות אחת לשניה. לא גיוונתי בבגדיי.
החלפתי את הפיג׳מה שלי בבגדים שהוצאתי. הייתי מצוברחת ועצבנית. בוקר חרא, כמו הרבה מהבקרים. אך הבוקר הזה היה שונה. זה היה בוקר, שיכול להיות שמעכשיו, חיי יהיו אחרת. בגלל הבוקר הזה. בגלל הראיון הדפוק הזה שההורים קבעו לי.
התלבשתי ונעלתי את נעלי הבלנסטון שלי. יצאתי מהחדר בטריקה.
ישנתי לבד בחדר. תמיד הייתי בחדר עם אחותי הקטנה - רוני, בת ה 12. אך לא יכולתי עם הנוכחות שלה עוד. היא הייתה בדיוק בגיל המציק. אז לקחתי את הדברים שלי ועברתי לחדר האורחים, וכשבאו אורחים, חזרתי לחדר הקודם, בלית ברירה.

נכנסתי אל חדר השירותים, מצחצחת שיניים ושוטפת פנים. קולות התארגנות הגיעו מכל הבית. את כל הקולות האלה לא רציתי לשמוע, חוץ מקול אחד, שלא היה. שגיא - אחי האהוב. כל שאר האחים היו כאן, אך הם בקושי עיניינו אותי ולא תמיד סבלתי את הנוכחות שלהם. הם היו אחים קטנים ומציקים. היו לי ארבעה אחים; שגיא, רוני, עמית בן 9, וניתאי בן 3. עם רוני לא הסתדרתי בכלל,  וגם עם עמית לא תמיד. ניתאי לא הפריע לי כל כך, הוא הרי קטן.

״ימית את יוצאת?״ שמעתי את אבי דופק על דלת השירותים. ״אנחנו צריכים לצאת. יש לנו נסיעה ארוכה.״

״טוב...״ מילמלתי בחוסר חשק ועיניין.

שמעתי את אבי נאנח מעבר לדלת. זה לא עיניין אותי. ידעתי שעשיתי להם את המוות. ידעתי שלא כך הם ציפו שתיהיה הבת שלהם.
הבטתי במראה בכאב לאחר שסיימתי להתארגן. פניי היו נפוחות ושקים שחורים עיטרו אותם. לא ישנתי בקושי, לא הצלחתי להירדם. עדיין לא דיברתי עם אליאב. באותו ערב שבת, לא פגשתי עוד את אליאב. עדן הגיע לאחר כמה דקות ואמר שאליאב נסע לבאר שבע להירגע, או במילים אחרות, לשתות. לא הייתי מסוגלת להישאר עוד דקה בזולה, אז הודעתי לעדן שאני חוזרת הביתה. זה היה מפתיע, כי תמיד חזרתי הביתה בלית ברירה ובאמצע הלילה, והפעם זה לא היה כך.
הגעתי הביתה וננעלתי בחדרי רוב השבת. לא זזתי ממיטתי בקושי. הייתי מצוברחת. זה היה גם הריב עם אליאב, וגם הבשורה של הורי. הכל היה ביחד והרגשתי רע.
ביום ראשון גם לא הגעתי לזולה. לא רציתי, אז נשארתי שוב בבית בחדרי. אליאב לא ניסה לדבר איתי, כנראה ידע ששנינו צריכים את השקט הזה.