מתוק יותר מהמציאות

פרק 13 - עָמוֹק יוֹתֵר

בס״ד

הלב שלי בבלאגן. לא יודעת מה לחשוב ולא יודעת מה יקרה איתי בעוד שעות בודדות. הלוואי והייתי יודעת. אבל הכל מבולגן לי. אני נכנסת עמוק יותר לתוך מערבולות רגשות ומקווה שאצליח אי פעם לצאת ממנה.  אני שוב עושה טעות, אבל זה כבר חזק ממני. והלב שלי מתבלגן עוד יותר, ואני לא מעוניינת להביא מנקה אליו. היא תעשה לי סדר בבלאגן, ואז כבר הכל יהיה זר לי. בחיים לא אהבתי שינויים.

*

המשכתי להביט בפרופיל של מלאכי עוד דקות ארוכות, עד שסגרתי את הטלפון והתנתקתי לגמרי. הבטתי בגלים וניסיתי לעשות סדר בראשי. אך הדבר היחיד שהיה בראשי, זאת התמונה של מלאכי. זה מה שראיתי למול עיניי. רק את דמותו המהפנטת. לא הפסקתי לחשוב עליו. על הבן אדם שהצליח לגרום לי להיות פחות עצבנית, כעוסה, עצובה, וכל זה לא יותר מבשבועיים. הוא הזיז לי משהו בלב, ולא יכולתי להתעלם מכך. במשך חצי שנה אני מתעלמת ממני. לא עושה שום דבר כדי להתקדם. לא מקשיבה לראש שלי שאומר לי לעזוב את הכל, לפרוס כנפיים ולעוף. הפעם לא רציתי להתעלם ממני, לא רציתי להתעלם ממה שאני באמת רוצה. לא רציתי להתעלם מהעובדה שבמלאכי יש משהו אחר, יש משהו קסום, עדין, אך קשוח כאחד. יש בו משהו עמוק ומסקרן. יש בו משהו שמושך אותי כמו שבחיים לא נמשכתי. נאנחתי כשנזכרתי בעובדה שבעוד שבועיים אני הולכת מפה, מגורשת לצפון. אני לא אראה עוד את מלאכי, ואם כן, זה יהיה מעט. מעט מאוד. אני חייבת להוציא אותו מליבי במהירות, לפני שכבר לא תהיה דרך חזרה, והוא יהיה בו בכל מובן המילה. כרגע רק האצבע שלו בליבי, אסור לי לתת לכולו להיכנס לי ללב. נאנחתי שוב ועצמתי את עיניי. נשמתי עמוק והסדרתי את נשימותיי.
המשכתי לשבת בחוף עוד עשר דקות, ואז קמתי מהחול והחלטתי לחזור. לא רציתי שמלאכי יחכה לי יותר מידי. גם ככה לא הרגשתי בנוח שהוא לוקח אותי אל החנות. צעדתי על החול באיטיות, משאירה לי עוד כמה רגעים של נתק, לפני שאני חוזרת אל החיים המעורבלים שלי. יצאתי לגמרי מהחוף ופתחתי את הנייד, כותבת באנשי קשר את שמו של מלאכי. ברעד קל, לחצתי על חייג. לא עברה שניה ומלאכי ענה לי.

״הלו,״ שמעתי את קולו הקשוח מעבר לקו. תיארתי שהוא לא ידע שזאת אני, הרי אין לו עד עכשיו את המספר שלי.