מתוק יותר מהמציאות

חלק א׳ | פרק 1 - הַחַיִּים שֶׁאַחֲרֵי

בס״ד

כולם הכירו אותי, את הנערה שאיבדה את כיוונה בדרך הארוכה של חיי היום יום, שכחה את הנורמה החברתית שהדביקו לפנייה; חיוך כובש שעבר באיטיות מענה, לחמיצות מבהילה, ריקנות. הרגשתי שנתקעתי בשגרת חיים שדוחקת אותי לתוך קופסא חשוכה שנזרקה באמצע רחוב. הייתי מודעת לסביבה, אך הסביבה כבר לא הייתה מודעת אלי, הייתי נטל שאינו יודע דבר מעצמו, דיבוק בגוף של בחורה שצופתה ליותר, שחיכתה להינהון ראש של אחד המוכרים ברחובות העיר, או אפילו מבט מגבר קשיש, אך זכתה לדחיפה של כתף לכתף, אפילו לא קיבלה סליחה.
כולם הלכו מולי וניסו להבין מה קרה, למה אני כך, מי שבר את ליבי לחתיכות, ולא השאיר לי אפילו אחת כדי לנשום.
כמה אנשים ניסו לשכנע אותי לפתוח, לפרוק, אך קיבלו את אותו מבט מזוגג בכעס וכאב, שנראה כסלידה לעיניי אחרים. השאלות שלהם והתהיות, גרמו לנפשי לצווח ללא הרף, לאגרף אותי מבפנים במטרה לקרוא לעזרה.
אף אחד כבר לא הכיר אותי, או שבעצם הכירו, אבל לא רצו להיות חלק מחיי בקופסא.

*

העברתי יד בשיערי השחור והחלק שהתנופף לו קצת עם הרוח. גילגלתי את עיניי לנוכח מבטם של כמה בחורים שלא הכרתי, שישבו איתנו ולא הפסיקו לבחון אותי במבטים מרוצים. לקחתי שאכטה מהבנג והרגשתי איך שוב אני נרגעת, שוכחת מהדברים שכואב לי לזכור. אליאב ישב לידי וראיתי איך הוא מתאפק שלא לתת כמה אגרופים במוח לחבריו. הוא שנא שגברים בוחנים אותי.
עדן שישב בצדדי השני, כבר התמסטל כולו ולא היה מחובר למציאות.
התחרטתי כל רגע שבאתי לכאן. רציתי לחזור למושב, לזולה שלנו, לזולה המוכרת, בלי החברים של אליאב שכבר הבנתי במבטם שהדבר היחיד שהם רוצים לעשות, זה להכניס אותי איתם למיטה.