מתוק יותר מהמציאות

פרק 41 - שִׁעוּר לְחַיִּים

בס״ד

אני עוד נשמה בעולם. יש פה הרבה. וכולם שיעור. כולם הם משהו. ומסתבר שגם אני. אולי אני באמת שליחה של אלוקים. ואולי גם ההוא מהרכבת וההוא מהסופר. אולי גם כולם הם שליחים של אלוקים. הכל כאן שיעורים. נופלים ואז לומדים ואז נשבר הלב. הוא מסתדר מחדש ואז עוד שיעור ולימוד. מעגל שלא נגמר. אבל כולם פה בשביל כולם. בשביל להעביר שיעור. איזה שיעור? אין לי מושג. אולי ביום מן הימים אני אדע.

*

הוא מולי ואני מולו. עיניים לעיניים והכל שקט. מדברים בלי מילים ובעיקר מתגעגעים. שוב בים. במקום הקבוע כי חייב. מין סגירת מעגל של התחלה חדשה.
יושבים בין האבנים, מסתתרים מהכל. ואז ברגע אחד שפתיו מתרסקות על שלי וגורמות לי לשכוח מהכל ולשכוח את שמי. הוא גומע אותי אליו בהשתוקקות ואני נשאבת אליו. כבר לא פוחדת. כבר לא בורחת. רק מתמסרת ומחליטה להישאר. הפעם לתמיד. יודעת ובטוחה שהיום זה אחרת וגם מחר זה יהיה אחרת. שמעכשיו שנינו זה עד הנצח ונלך יחד גם עד הקבר. כי הוא הבית שלי. ואני שלו. ואחרי יותר מידי זמן בנפרד מצאנו את שאהבה נפשנו. מצאנו את הבית שאיבדנו. אבל הפעם שנינו חזקים יותר ובטוחים יותר. נאמנים יותר לעצמנו וגם לאחרים. ובעיקר אני. יודעת. מחליטה. נחושה. פחות חוששת. פחות פוחדת. לא בורחת. חוזרת. חוזרת עם הבטחה בלב שאשאר נאמנה לעצמי האמיתית.

*

״השנאה של שנינו הייתה הדדית. הוא היה המדריך שהכי שנאתי בפנימיה. לא היה לי רסן בפה וכל פעם שהוא היה עובר מולי הייתי מוציא עליו את כל העצבים שלי. הוא היה עושה לי את המוות ובעיקר לאורי. אורי היה בשבילי האח הקטן. היום אני בכלל לא יודע מה איתו.״

מלאכי החל לספר לי למה הוא נכנס לכלא ואני ישבתי בין זרועותיו, מקשיבה לו ולגלים. עדיין ישבנו בים. למעלה משלוש שעות. השלמנו את כל הפערים של השנה הזו ושל החיים בנפרד. וזה עדיין לא נגמר. יש כל - כך הרבה. בעיקר לו. למלאכי שלי.

״איזה יום אחד עברתי ליד החדר של אורי וראיתי את המדריך הבן זונה הזה תופס לו את היד כאילו הוא עבריין. ראו את הסימן עד אליי. לא היה לי מעצורים אז פשוט דחפתי אותו מאורי ואיימתי עליו שהדם שלו יהיה על הידיים שלי אם הוא רק יתקרב אליו שוב. לא נרגעתי והמשכתי לאיים עליו. בסוף המדריך שלי נעל אותי באיזה חדר כדי שארגע. שברתי שם את המראה ואת הדלת וברחתי משם. לקחתי את אורי איתי וברחנו מהפנימיה,״ מלאכי המשיך לספר בקול שקט ורועד. הוא עדיין שם בפנים. במקרה הזה. אני יודעת. אני מרגישה עליו. ליטפתי את ידו עם הקעקוע הקטן וחיכיתי שימשיך. ״ניסינו לגנוב רכב ותפסו אותנו. התחיל תהליך של פתיחת תיק ובסוף קיבלתי שנתיים בכלא,״ את הסוף הוא אמר בכזו אדישות שגרמה לי לחשוב שזה בכלל לא הזיז לו. אבל עמוק בפנים אני יודעת שזה פשוט מסכה.