מתוק יותר מהמציאות

פרק 36 - גִּלּוּי הַהַסְתָּרָה

בס״ד

מישהו שם למעלה חזר לחיים שלי והפעם בצורה קצת שונה. יותר מידי זמן שברחתי ממנו ותודה לאל שמצאתי אותו והוא אותי. כי הוא היחיד שנשאר לי והיחיד שממלא אותי באמת. הוא עדיין מרגיש לי קצת כמו זר אבל אני רוצה להכיר אותו שוב. בסוף הוא יהיה לי הכי מוכר שיש. אני יודעת. אומרים שהוא סלחן ורחום ואני בכלל חשבתי שהוא סתם איזה אחד שמנהל את העולם מגבוה. צוחק על החיים ובעיקר עלי. אבל הוא נעים. מרגיש כמו בית אמיתי. והוא הכי שלי שיש.

*

ברחתי מכולם ובעיקר מהלל. לא הייתי מסוגלת להביט בה. היא הזכירה לי מידי את מלאכי, ומלאכי כבר מזמן לא חלק מחיי. הוא הלך. נעלם בתוך המון האנשים וברח. והכאב הזה שרט לי את הלב. חזרתי לפנימיה באותו היום. שכבתי כל הזמן במיטה ופשוט בכיתי. והלל הבינה. היא ידעה לבד מה קרה והיא רק ליטפה את ראשי והייתה שם איתי, למרות שבכלל לא הייתי מסוגלת להיות לידה. היה לי קשה מידי לראות את העיניים של מלאכי אצלה. בסוף השבוע הזה עבר. לא יודעת איך, אבל הוא עבר. ואני חזרתי הביתה עם כאב בלב. שגיא היה בבית, ומזה הכי פחדתי. כי הוא נשבע בסבא שאם אבכה יום אחד בגלל מלאכי הוא לא ישתוק על זה. ושגיא לא אחד של דיבורים, הוא אחד של מעשים, בעיקר כשזה נוגע אלי. אז הוא הביט בי במבט יודע דבר ואז פתח את הדלת בסערה ויצא מהבית. רצתי אליו בכוחות שעוד נותרו לי. בכיתי שלא ילך אליו. שלא יעשה דבר למלאכי. התחננתי אליו שלא יגע בו. אבל הוא הזעיף פנים ופשוט הזיז אותי מדרכו והלך. לא הצלחתי להגיע אליו. הוא נכנס אל הרכב ופשוט נסע לביתו של מלאכי. בכיתי וצרחתי אבל כלום לא עזר. רצתי במשך כמה דקות שהרגישו כמו נצח עד שהגעתי לביתו של מלאכי. לא רציתי לראות איך שגיא נראה עכשיו ולא רציתי לראות איך מלאכי נראה. עבר זמן מאז ששגיא יצא אליו עם הרכב וידעתי שהוא כבר הספיק להכות אותו כהוגן. דפקתי במהירות על הדלת הראשית. אתי פתחה לי את הדלת בחיוך אבל במבט גם מבולבל.

״ימית, מה קורה, יפה שלי?״

״מלאכי פה?״ שאלתי במהירות, מתעלמת משאלתה.

״לא, הוא יצא עם אחיך לפני כמה דקות. קרה משהו? את נראית חיוורת...״

הוא לא דפוק והוא גם לא טיפש. שגיא לא כזה. הוא לא רצה לפתח מהומה ליד כולם אז הוא אמר למלאכי שהוא רוצה שידברו ונסע יחד איתו למקום שהלוואי והייתי יודעת איפה הוא. ״פאק,״ מלמלתי. נשכתי את שפתיי ועצרתי את הדמעות שאיימו לבוא. ״תודה, לא משנה..״ מלמלתי והסתובבתי, הולכת ללא נודע. הרגשתי את מבטה המבולבל של אתי ננעץ בגבי אבל התעלמתי והלכתי. הסתובבתי בפחד ובחשש במושב עד שרגליי הוליכו אותי אל הזולה. היא הייתה ריקה. עמדתי שם ופשוט התחלתי לבכות כשנזכרתי בהכל והבנתי שכלום לא יחזור. אליאב כבר לא כאן. עדן אמר לי שהוא התחיל את הטיפול שבאיזור ירוחם והוא ניתק קשר עם כולם. עדן בצבא. מלאכי בכלל מוזר, והכל נעלם מהר מידיי בשניה אחת של סטייה. והכל מוזר. הימים שהעברתי בזולה יחד עם המשפחה השניה שלי שהפכה לראשונה, כבר לא יחזרו. ידעתי זאת. לא הייתי נאיבית. ופתאום הערכתי. אחרי שהכל נלקח ממני. בדיוק כמו שקרה לי עם סבא. ובכיתי על הכל. עמדתי שם בכניסה, בוהה באפלה ובוכה על מה שלא היה ועל מה שלא יהיה עוד. הסיגריות לא היו עליי ועכשיו יותר מהכל הייתי צריכה אותן. וכלום לא היה כאן. הכל הלך. נשאר לי רק אותי ואת הספה המפורקת שאני ומלאכי ישבנו בה ימים שלמים. פעם גם אליאב ישב בה וגם עדן. פעם היה כאן חיים ופעם חייכתי. לפעמים חיוכים מזוייפים, אבל לפחות חיוכים. עכשיו זה רק בכי של אכזבה ושל הבנה שהכל הלך ולא יחזור כי החיים האלו מהירים ולא הספקתי לתפוס כלום בידיים הקטנות שלי. אז אני בוכה. ובוכה שוב ולא מפסיקה לבכות. אני מתקדמת ומתיישבת על הספה האהובה עלי ומתפרקת עליה ומוציאה את הכל. את כל הימים השמחים ואת כל הימים האפורים. את כל התקופה שהרגשתי באופוריה כשהייתי עם מלאכי, ואת כל התקופה עם הצחוקים של עדן והדאגה של אליאב. הוצאתי הכל ובכיתי לשמיים כי הוא היחיד שנותר לי. אלוקים. ה׳. בורא עולם. היקום. לא יודעת. שיקראו לו איך שרוצים. זה בכלל לא מעניין אותי. הוא היחיד שעוד נותר לי והוא עדיין מקבל אותי למרות הכל ולמרות הכאבים ולמרות כל האגו שגרם להכל. בכיתי לו עד שהעיניים שלי הפכו לאדומות. הוצאתי את הכל. יצאתי לעצור את שגיא מלפגוע במלאכי, ובסוף בכיתי לאלוקים והבנתי שהוא עדיין איתי למרות שחשבתי שהוא הלך ממזמן. הוא היה איתי תמיד. פשוט לא ראיתי אותו. פחדתי ממנו וגם שנאתי אותו. כעסתי וסלדתי ובעיקר לא הבנתי. אבל הוא שלח לי איזה מישהו בשם של מלאך שגרם לי להבין שהוא עוד כאן. רוצה אותי קרובה. אני לא יודעת איך הבנתי את זה, אבל הרגשתי משהו. והמשהו הזה היה ניצוץ אלוקי שהחזיר אותי הביתה וגרם לי להבין שבסוף יום אני כלום ושום דבר, ויש שם אחד למעלה שהוא גדול מכולם ושהוא מנהל את הכל גם כשאני חושבת שהכל באשמתי ובאשמת מלאכי ובאשמת החיים. והשמש ירדה, נותנת מקום לירח. הכל פה חשוך והבנתי שאני יושבת כאן למעלה משעה. בוכה לשמיים. רק לשמיים. רק לבורא עולם. רק למי שפעם העפתי ממני בכל הזדמנות אפשרית. והרגשתי אותו גם בבכי הכי חזק. הוא היה איתי. פשוט הרגשתי. וכאב לי פחות. ואז קמתי מהספה, יוצאת מהזולה שהייתה לי לבית, ומביטה בה כמו הפעם האחרונה. נושכת שפתיים וחושבת אולי זאת הפעם האחרונה ואולי הגיע הזמן לשנות את החיים לצד היפה שלהם. גמעתי את רוקי ואמרתי בליבי שלום. שלום להכל ושלום לזולה הזו. לא באמת ידעתי אם אחזור לכאן או לא. בלהט הרגע הרגשתי דחף לומר שלום ולא לחזור. להשאיר הכל מאחור. וקיוויתי שכך זה ישאר. אבל החיים חזקים מהכל. והזכרונות צצים בכל רגע וגורמים לבכות גם כשאתה כבר מרים את עצמך וחושב שהתגברת. הם באים ברגעים הכי לא טובים. יש להם טיימינגים כאלה גרועים. הם אוהבים להפתיע דווקא כשהכל מרגיש טוב יותר. ואולי זה מבחן ואולי זה פשוט החיים האמיתיים. לא יודעת. אבל בינתיים אני פשוט אומרת שלום, ולא להתראות. בתקווה שהכל ישאר שם ואוכל להתחיל הכל מהתחלה ושהלב שלי יהיה חזק מספיק לא להיזכר בבתים שנעלמו לי בלי לומר שלום.