כולם הכירו אותי, את הנערה שאיבדה את כיוונה בדרך הארוכה של חיי היום יום, שכחה את הנורמה החברתית שהדביקו לפנייה; חיוך כובש שעבר באיטיות מענה, לחמיצות מבהילה, ריקנות. הרגשתי שנתקעתי בשגרת חיים שדוחקת אותי לתוך קופסא חשוכה שנזרקה באמצע רחוב. הייתי מודעת לסביבה, אך הסביבה כבר לא הייתה מודעת אלי, הייתי נטל שאינו יודע דבר מעצמו, דיבוק בגוף של בחורה שצופתה ליותר, שחיכתה להינהון ראש של אחד המוכרים ברחובות העיר, או אפילו מבט מגבר קשיש, אך זכתה לדחיפה של כתף לכתף, אפילו לא קיבלה סליחה.
כולם הלכו מולי וניסו להבין מה קרה, למה אני כך, מי שבר את ליבי לחתיכות, ולא השאיר לי אפילו אחת כדי לנשום.
כמה אנשים ניסו לשכנע אותי לפתוח, לפרוק, אך קיבלו את אותו מבט מזוגג בכעס וכאב, שנראה כסלידה לעיניי אחרים. השאלות שלהם והתהיות, גרמו לנפשי לצווח ללא הרף, לאגרף אותי מבפנים במטרה לקרוא לעזרה.
אף אחד כבר לא הכיר אותי, או שבעצם הכירו, אבל לא רצו להיות חלק מחיי בקופסא.
*
וזה לא משנה, כמה יגידו לי שזה לא טוב. אני עדיין אשאר פה, כי כאן נעים לי יותר. כאן הוא נמצא. גם אם אני לא רואה אותו.
וזה לא משנה, כמה אני אהרוס לי את חיי, הרי הם גם ככה נהרסו כשהוא הלך. וזה לא משנה שכואב לי, הרי ככה זה החיים, לא? רק ככה אתה מבין שאתה חי. כשאתה פצוע.
YOU ARE READING
מתוק יותר מהמציאות
Storie d'amore"האמונה אינה לא שכל ולא רגש, אלא גילוי עצמי היותר יסודי של מהות הנשמה״ - הרב קוק זצ״ל ״מצאתי לי פיתרון לכאב ההוא שהחליט לשכון קבע בליבי. יש האומרים שהוא בכלל לא פיתרון, הוא תוצאה של המוח המעוות שלי. אבל אני יודעת שזה פיתרון. פיתרון גרוע. אבל פיתרון...
