מתוק יותר מהמציאות

פְּרוֹלוֹג

בס״ד

ומאז אותו היום, חיי השתנו מקצה לקצה.
חודש שלם שהייתי מפורקת. חודש שלם שלא הצלחתי לעשות דבר חוץ מלבכות. לא זזתי ממיטתי אף לא לרגע. חודש שלם שכעסתי על כל העולם, ובעיקר על ה׳. על ההוא שכולם כל - כך מעריצים ואוהבים. חודש שלם שניתקתי איתו כל קשר. לא הייתי מסוגלת עוד ללכת בדרך שלו. כעסתי עליו. הוא הלך ממני עוד לפני שבכלל הרגשתי אותו. ובכל אותו החודש, לא ראיתי עוד טעם בחיי, רציתי לשכוח מהכאב, רציתי שהוא ימחק ממני וירפה לפחות לרגע אחד. לפחות לרגע בו לא ארגיש את הכאב. רגע בו ארגיש רק אושר, אושר טהור, אמיתי.
החלטתי שדי, נמאס לי מהכאב הזה והזיכרונות שלא מרפים לרגע, אז החלטתי ללכת לשם.
מצאתי לי פיתרון מעולה שישכיח לי את הכאב. וככה היו חיי במשך חצי שנה.
חצי שנה מאז אותו החודש. חצי שנה שכאבה לי פחות בזכות התרופה המופלאה. בלי התרופה הזאת אפילו עשר דקות, שקעתי עוד לדיכאון ולכאב. הרגשתי בעננים בזכותה. בלעדיה הרגשתי סמרטוט. אז לקחתי שוב את התרופה ולא הייתי מוכנה להפסיק לרגע.
היא הייתה ממכרת, בדיוק כמו מלאכי. מלאכי אדהן. גם אליו התמכרתי. היו לי שתי תרופות שלא יכולתי להפסיק לקחת. הם היו הפיתרונות שלי לכאב, הם השכיחו ממני את העבר ההוא, שמצד אחד רציתי לזכור, אך מצד שני, זה כאב לזכור. והם השכיחו אותו ממני עם הנוכחות הגדולה שלהם, עם הנוכחות המרפאת שלהם. הם שניהם היו מסוכנים, הם היו גיהנום אחד גדול, ובאותה מידה, הם היו דובדבן, דובדבן מתוק וטעים. הם היו כמו הים, יום אחד היית יכול לטבוע בתוכו, להיות בתוך מערבולת, ויום אחרי, היית יכול לצוף, להרגיש חי, להרגיש כאילו כל העולם רגוע והחיים שקטים. ככה הם היו, ולא יכולתי להיפרד מהתרופות האלה, רציתי אותם איתי בכל צעד. ואת התרופות האלה הרופא לא אישר. הם היו תרופות ללא אישור, ללא שום מיסמך שאומר שיהיה בסדר, שאומר שאת בטוחה. אז קפצתי אל המים העמוקים, וכמעט שטבעתי עם התרופה הראשונה, עד שהתרופה השניה הגיעה, והצילה אותי מהטביעה העמוקה.
מלאכי אדהן.