מתוק יותר מהמציאות

פרק 10 - לִבְרֹחַ מֵהַפַּחַד

בס״ד

תמיד פחדתי. אך תמיד התמודדתי עם הפחדים. אבל כבר תקופה שאני לא מתמודדת עם כלום, גם לא עם הפחדים. אני משאירה אותם חיים, משאירה אותם מפחידים. לא מתמודדת. רק בורחת.
הפחדים גודלים מיום ליום. ואני, נשארת במקומי, לא עושה כלום. לא מעלימה אותם. לא מתמודדת איתם. הפחד הכי גדול שלי, זה הפחד. אף פעם לא ידעתי להסביר זאת, אבל זה פשוט שזה מפחיד. הפחד מפחיד אותי. אז אני בורחת. כמו תמיד.
כבר אמרתי שזה הפתרון הכי טוב?

*

השעה הייתה שתיים עשרה בלילה. היום הזה היה עמוס לי מידי ורק רציתי שיגמר, אבל הוא לא נגמר. לאחר הריב עם אליאב, הוא חשק שיניים והלך, סובב את גבו והשאיר אותי לבד, בלעדיו. כמו שביקשתי. הרגשתי את ליבי שנצבט לו ותהיתי אם זהו, זה סוף היחסים בינינו. תהיתי אם כבר לא יהיה אליאב יותר בחיים שלי, אם הוא באמת לא יחזור, לפי בקשתי. אומנם זה מה שביקשתי ממנו, אך בתוך תוכי, לא הייתי מסוגלת לדמיין חיים בלעדיו. הוא היה יותר מידי משמעותי בשבילי. קיוויתי שזה רק נתק זמני, ועוד נחזור למה שהיינו, רק בפחות דאגה מצד אליאב.
לא רציתי לישון, לא הייתי מסוגלת לישון בשעה כזאת. הגוף שלי היה רגיל ללכת לישון לא יותר מוקדם מהשעה שתיים בלילה. ויותר מזה, ראשי היה גדוש במחשבות וידעתי שלא אצליח להירדם. לקחתי לי את החפיסת סיגריות ומצת ויצאתי מהבית. הורי כבר ישנו וגם כל האחים שלי. הייתי חייבת שירים ובאתי גם לקחת את הטלפון, אבל אז נזכרתי שהוא נהרס.
התחלתי לטייל במושב. לא ידעתי לאן אני הולכת. לא רציתי ללכת לזולה, לא ידעתי מי שם והעדפתי להתנתק מהכל, אך גם רציתי לדבר עם עדן. ידעתי שדיבור איתו ישפר את מצב רוחי. החלטתי ללכת ישירות אל ביתו של עדן, בתקווה שהוא שם. למזלי, החדר של עדן ממוקם בכניסה לבית ויש לו חלון, ככה שאני יכולה לדפוק לו על החלון במקום בדלת הראשית, ללא חשש שבטעות אעיר את משפחתו.
הגעתי אל ביתו ודפקתי חלושות על החלון. קיוותי שהוא בבית, הרי סיכוי גדול שהוא לא, והוא כרגע בזולה או עם חברים מאשקלון ומבאר שבע. החלון נפתח במהירות ועדן הביט בדמותי בבהלה. גיחכתי כשהבנתי שהערתי אותו והוא נבהל. שמחתי שהוא בבית ולא במקום אחר.