מתוק יותר מהמציאות

פרק 21 - אוֹשֵׁר אַחֵר

בס״ד

זה מין אושר מוזר. אושר כזה שבא אחרי הכאב ששורט את הלב ולא מניח. והאושר הזה נעים יותר מכל דבר אחר בעולם. הוא הרבה יותר מרגיע והרבה יותר אמיתי. אבל הוא מוזר. זה לא אושר שבא אחרי הבאנג או הסיגרי׳ה. זה אושר טהור כזה. אושר שקצת מזכיר את הטלנובלות הטורקיות. הוא פתאום דופק בדלת של הלב שלי. ואני מחליטה להכניס אותו. הוא הרבה יותר נעים מכל דבר אחר בעולם הזה. אושר. הלוואי והוא ישאר פה תמיד.

*

הרכב הקטן של דודים של הלל ומלאכי, החנה במהירות מולנו ומלאכי יצא משם בבהלה. הוא היה לבוש בטרנינג אפור, קפוצ׳ון שחור ונעל כפכפים. ממש ערבוב של כל העונות. הכיפה הלבנה והקבועה שלו ביצבצה מראשו, והיה נדמה שהוא כלל לא מוריד אותה. מלאכי הביט בי ובהלל במבט של כעס ודאגה כאחד. ״אתן לא נורמליות!״ הוא סינן מפיו והתקרב לעברנו. הוא נעמד מול הלל וחיבק אותה חיבוק גדול. חיבוק של דאגה ואהבה. ולרגע אחד, רק לרגע אחד, קנאתי. ורציתי גם שמישהו יחבק אותי כך. אך ניערתי מראשי את הקנאה הזאת. שנאתי לקנא. ״חיים שלי,״ מלאכי מילמל ולא עזב את גופה של הלל. הלל החזירה לו חיבוק ונאנחה.

״התגעגעתי,״ שמעתי אותה לוחשת.

״בגלל זה ברחת?״ מלאכי שאל באנחה כבדה והשתחרר מהחיבוק.

״כן,״ הלל אמרה. ״די, לא יכולנו עוד להישאר בחור הזה. כמה אפשר? מדריכה זונה. עלק משאירה אותנו שם חודש. מי היא חושבת שהיא?! שתלך למצוץ,״ הלל סיננה בגסות. היא הייתה עצבנית. היא הייתה בתוך מערבולת רגשות בדיוק כמוני.

״הלל!״ מלאכי קרא בשמה בקשיחות. ״דברי יפה!״

הלל גילגלה את עיניה והתעלמה. ״יאללה זזנו?״

מלאכי הביט בי פתאום. סרק אותי כמו תמיד ומעינייו השתקף געגוע ודאגה. עינייו השחורות הפכו לכהות יותר והוא לא הזיז את מבטו ממני. הבטתי בו חזרה, עייפה ותשושה. הבטתי עמוק לתוך עינייו, לתוך העיניים שהיו חסרות לי כמו אוויר לנשימה. הוא גמע את רוקו ועשה צעד קטן לעברי. ״הלל, כנסי לרכב, אני שניה בא,״ הוא פנה להלל, אך עדיין הביט בי, לא מסוגל להזיז את עינייו ממני. וגם אני לא הייתי מסוגלת. הייתי מהופנטת אל מי שלא ראיתי כבר יותר משבועיים. התגעגעתי אליו בכל נים ונים בנפשי. והלב שלי לא הפסיק לחשוב עליו. כל בוקר הייתי קמה עם מחשבות עליו, ונרדמת בלילה עם מחשבות עליו. הוא לא היה עוזב אותי במנוחה, למרות שהיינו רחוקים עשרות קילומטרים.