מתוק יותר מהמציאות

פרק 12 - בַּלָּגָן בַּלֵּב

בס״ד

החיים נהיים מוזרים בזמן האחרון. מרגיש לי שכולם חיים את שלהם, בעוד אני בתוך בועה שלא קשורה לכלום. הכל מרגיש לי כל כך ריקני. הכל מרגיש לי שונה. אני צריכה לעשות צעד שאני לא רוצה, אבל אומרים לי שזה לטובתי. אבל אותי זה לא מעניין. אני רק רוצה להישאר, להמשיך לחוות מערבולות.
אני לא יודעת מה כולם רוצים ממני. אני עייפה, אבל בכלל לא עשיתי כלום. הכל מבולגן לי, ואני לא מוצאת את הסדר. אני כבר לא יודעת כלום. הכל בלאגן. הכל מוזר. הכל אחר. אני עייפה. אני תמיד עייפה. החיים מעייפים, גם כשאין כלום.

*

המשך השבוע עבר לו באופן מוזר. לא פגשתי עוד במלאכי, ושמחתי על כך. אך באיזשהו מקום הרגשתי צביטה קטנה בלב. עם אליאב השלמתי. בערך. באותו יום שחזרתי עם מלאכי מהחנות טלפונים, ואליאב פגש בנו, דיברתי איתו. זו הייתה שיחה קשה. שיחה בה כל אחד אמר את נקודת מבטו ומה מפריע לו. דיברנו במשך יותר משעה, וברוב השעה הזאת, בכיתי. הרגשתי כל כך מטומטמת על כך שוויתרתי על אליאב. הוא גם הרגיש לא בסדר שהוא היה יותר מידי רכושני כלפיי, וקיבלתי זאת. היו לנו המון שיחות על הנושא, אך הפעם הרגשתי שזה שונה. הרגשתי שהמילים שלי הפעם חדרו אל אליאב והוא התחיל להבין באמת. הוא אמר שהוא יודע שהוא צריך לשחרר, שהוא יודע שלא כל גבר הוא רוצח או אנס. אך עדיין הוא ביקש שאזהר. אין לדעת ממי תחטוף את הסכין. בסוף השיחה הרגשתי קלילות, אך המשפט האחרון שהוא אמר הכביד עלי במקצת. הוא שוב אמר לי להתרחק ממלאכי. גמעתי את רוקי כשאמר זאת. שוב שאלתי אותו למה, ושוב הוא אמר שהוא לא רוצה שאכנס אל העולם שלו. הפעם לקחתי זאת יותר בקלילות. גם ככה החלטתי לקחת מרחק ממלאכי. לא באמת הכרתי אותו וכבר נתתי לו להשפיע על חיי בצורה דרסטית. לא ראיתי אותו עוד כל השבוע. זה כאילו שמסלול החיים חזר לקודמו. חזר לאיך שהיה בלי מלאכי. פתאום הרגשתי ריקנות גדולה יותר. לא היה לי למה לצפות, לא היה לי ממה להתרגש. לא היה לי יותר כלום. וזה היה מוזר, אך מוכר.
השבוע המשיך לו והגיע לסופו באיטיות מייסרת. השבת הגיעה והעברתי אותה כרגיל; בזולה ובשינה מרובה. לא עשיתי יותר מזה. נפגשתי בערב שבת עם אליאב ועדן בזולה, ובשעות הצהרים המאוחרות של יום המחרת, נפגשנו שוב. גם בשבת לא ראיתי את מלאכי. הוא נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.