מתוק יותר מהמציאות

פרק 34 - כְּבָר לֹא אַחִים

בס״ד

זה כבר לא. ותמיד פחדתי מסופים, בעיקר סופים של אנשים. הפעם זה תמיד יהיה לא. אני יודעת. משהו בטון שלו היה נחרץ מידי ולי נותר רק להתגעגע ולהתחרט, וגם קצת לקוות. 

*

הבוקר הגיע, בחוץ השמש זרחה אבל בתוך בית החולים היא רק ברחה. עדיין ישבתי ליד מיטתו של אליאב יחד עם הוריו ועם עדן, מחכים כבר שאליאב יתעורר, שנשמע את קולו. הלל שלחה לי באמצע הלילה הודעה המומה לגבי המצב של אליאב והנחתי שהיא שמעה זאת ממלאכי. אליאב עדיין היה מחובר למכשירים ולמכונות. מידי פעם הרופאים נכנסו ובדקו את מצבו, ואז יצאו. הוא כבר יצא מחדר המיון וזה הרגיע את כולנו. התפללתי כל - כך שהוא יצא כבר מבית החולים ואדע שהכל כבר מאחורי. שאליאב בריא ושלם.
השעות עברו והורי לא הפסיקו לדאוג. השבת הייתה בפתח והם התחננו שאחזור כבר הביתה. הוריו של אליאב גם ביקשו שאני ועדן נחזור ולבסוף עשינו כבקשתם. השעה הייתה 15:37 בצהרים. כשנכנסתי הביתה הורי מיד התנפלו עלי בשאלות ובדאגות. סיפרתי להם שאליאב בבית חולים. הם לא הפסיקו לשאול למה ומה קרה, ולי כבר לא היו כוחות להתנגד אז פשוט סיפרתי להם הכל. הרגשתי מותשת. ולא יכולתי להילחם בזה. לאחר שהם שיחררו אותי לנפשי, נכנסתי להתקלח והסתגרתי בחדרי. שגיא לא היה פה. הוא נשאר בשבת בבסיס. רציתי אותו לידי. הכי קרוב שאפשר. השבת נכנסה ובפעם הראשונה מזה יותר מחצי שנה, כיביתי את הטלפון. הרגשתי שאני חייבת את הנתק הזה. שאני חייבת קצת שקט ורוגע בין כל הכאוס. נזרקתי על מיטתי והתכרבלתי בתוכה בזמן שהמוח שלי מוצף מחשבות. מלאכי לא דיבר איתי מאז שהוא הלך אתמול. שוב הרגשתי בריחוק שלו. הוא אפילו לא שלח הודעות. הוא נעלם. שוב. בפעם השלישית. לא היו לי כבר כוחות לחשוב על כך. זה גזל ממני יותר מידי כוחות נפש. אך כמו תמיד, המוח שלי לא הפסיק לחשוב ולחשוב, לא משנה כמה הוא עייף. אז חשבתי. חשבתי על מלאכי וחשבתי על אליאב. ואז גם התחלתי לבכות. ופתאום הרמתי את מבטי ועיניי נתקלו בתמונה של סבי. ואז הדמעות רק התגברו כשהעיניים הטובות האלה הביטו בי. כבר יותר מידי זמן שלא חשבתי עליו. יותר מידי זמן שהוא לא היה לי במחשבות. אני לא יודעת אם זה פשוט שהדחקתי, או פשוט שהמחשבות שלי היו מלאות מידי בבלאגן אחר. אני לא יודעת, אבל אז פתאום, באותו הרגע שראיתי את התמונה שלו מול עיניי, הגעגוע נכנס דרך הדלת. הוא לא דפק, הוא מיד נכנס כמו אורח לא רצוי. הוא מיד נכנס וגרם לי לחשוב רק עליו. על הגעגוע ועל סבא. על החיים בלעדיו. גם כשהייתי מביטה בתמונה שלו, הייתי מביטה בזה כמו בעוד תמונה אחרת. לא הייתי מתייחסת לזה יותר מידי. הייתי מדלגת על זה כמו בחבל. ועכשיו, משהו בימים הכבדים האלה, פשוט גרם לי להיזכר. להיזכר בסבא ובכאב ההוא שחשתי כשהודיעו לי על הבשורה המרה. משהו בימים האלו גרם לי לחזור אחורה, לעבר. השבת נכנסה ואיתו גם הגעגוע. הגעגוע שלא היה פה המון זמן. סבא כבר לא חלק. הבנתי את זה מזמן. הוא לא חלק מהחיים שלי יותר, ופתאום זה כבר לא כזה מוזר. הראש שלי עדיין מנסה לעכל אבל גם העיכול הפך לרגיל. החיים האלו בלעדיו הפכו לרגילים בלי ששמתי לב. כי הלב שלי היה במקום אחר. הוא היה אצל מלאכי וגם אצל אליאב. הוא היה אצל אחרים וגרם לי להפוך לאחרת. לא ידעתי כבר מי אני. לא הכרתי את עצמי. יום אחד הייתי מחייכת ונהנת מהרוגע הזה שנכנס אל חיי, ויום אחריי הייתי מתחננת בבכי שהסבל הזה יפסק כבר. זאת הייתה תקופה מוזרה מידי שלעולם לא הייתה לי. קיוויתי כבר שהכל יסתדר ואני אדע איך לחיות את חיי כרגיל. קיוויתי כבר שאהיה שמחה באמת. שמחה מהכלום ומהפשטות. אבל השגרה הזאת פשוט סחטה ממני הכל. היא הוציאה ממני את כל כוחות הנפש שלי וגרמה לי להיות מיואשת. היא גרמה לי לפחד ולשנוא. השגרה הזאת רק הרסה אותי. תמיד ידעתי זאת. בהתחלה רציתי שהיא תהרוס אותי. רציתי שהיא תהרוס את מה שעוד נותר ממני. רציתי שהיא תהרוס ותשבור אותי עוד לחתיכות יותר קטנות. לא הרגשתי כבר כלום בלי סבא. הרגשתי בחיים אחרים. רציתי להרגיש עוד כאב כדי להבין שאני באמת חיה. רציתי הרס, אבל לאט לאט רק סלדתי מזה. היום כבר הבנתי שאני לא רוצה שום דבר שקשור לזה. רציתי שגרה אחרת. פחות עצובה ויותר שמחה. פחות שונאת ויותר אוהבת. רציתי אחרת. רציתי שינוי שהתחיל לבוא עם הגעתו של מלאכי שכל הזמן הלך וחזר. ממש כמו בומרנג. אבל תמיד פחדתי מהשינוי הזה. לא ידעתי מה הוא יביא איתו ומה הוא יקח איתו. אז פשוט המשכתי. המשכתי לנשום, בתקווה שיבוא יום ואוכל גם לחיות. לחיות באמת. ואז פתאום הרגשתי. הרגשתי מין אור כזה סתם ככה באמצע התקף געגוע. אור בפנים. אור עמוק יותר שלא רואים בעיניים. אור שמכוון לדרך אחרת. דרך ששם נמצא ה׳ יתברך. דרך נכונה יותר. הרגשתי אותו. הרגשתי את ה׳ שאיתי ורק רוצה לקרב אותי אליו. הרגשתי את היופי שלו שלא מרפה ממני. הוא שומר עלי שם. האור. ה׳. לא יודעת כבר מה. אבל משהו שם שומר עלי לא לאבד יותר בעולם הגדול הזה. הרגשתי את זה. תקופה שחיפשתי את זה. חיפשתי משהו. לא ידעתי מה. ופתאום הוא הגיע בזמן הכי לא צפוי. ברגע של שיברון ושל כאב. הוא הגיע ואני כבר לא ידעתי מה לחשוב. אז פשוט נאנחתי. זאת הייתה אנחה מוזרה. זקנה כזאת. של ייאוש ושל תקווה יחד. של הרבה דברים. אבל בעיקר של מחשבה של חיים.