מתוק יותר מהמציאות

פרק אחרון - בַּיִת אֵצֶל אֱלֹקִים

בס״ד

אהובות שלי. א מ א ל ה. לא מאמינה שאני אומרת את זה - אבל זה נגמר!!! זה הפרק האחרון וחשוב לי שתקראו אותו בריכוז ותהנו ממנו הכי שאפשר. זה לא פרק עם הרבה שיח. זה יותר מחשבות ותיאור של פרטים קטנים אז תתמקדו בזה כי אתן תהנו מהפרק ברמות!!!! ראיתי אצל אחת הכותבות שהיא עשתה את זה וחשבתי לנסות גם - בגלל שזה הפרק הכי משמעותי פה בסיפור אני רוצה שכל משפט/פיסקה שהתחברתם והרגשתן טוב כשקראתן אותו, תגיבו בלב אדום❤️
פליזזז תזרמו איתי.
קריאה מהנה לבבות שלי🤍

*

יש לי שם בית. והפעם באמת. שנים שחיפשתי ולא מצאתי, ועד שחשבתי שמצאתי, הוא ברח. משהו תמיד הרגיש שם חסר גם כשהבית ההוא היה נוכח. ימים אמרו לי שהחוסר הזה היה חוסר באלוקים שלי. הוא הפך לי לבית יחד עם הבית הקודם שלי. שני בתים שהפכו לאחד. יד ביד הולכים. זה לא בא לבד. יש לי מקום. והוא נמצא שם. אצל הבית הענק שלי. וזה מרגיש שלם. מצאתי את הדרך, וגם כשהיא תעלם לי אני אמצא אותה שוב. כי איך אפשר לשכוח איך חוזרים הביתה?

*

קניתי לו שרשרת זהב. מגן דוד. זה הגיע בדיוק כמו שרציתי וזה היה יפה. ופשוט. מין סגירת מעגל כזו שלי ושלו. משנאה לאהבה. אהבת ה׳ ואהבת הארץ. מגן דוד.
דוד המלך. בורא עולם. ארץ ישראל. הגנה. הכל ביחד וזה בדיוק זה. בדיוק מה שרציתי. חמלה ופשטות. ידעתי שמלאכי יאהב את זה. זה מסמל בדיוק אותו. את מלאכי שלי. את המלאך הזה שגרם לחיים שלי לראות אור אמיתי. שגרם לי לשמוח באמת ושגרם לי לאהוב את אלוקים. יש בו חוכמת חיים שגורמת לי להתפוצץ מאהבה כל פעם מחדש. והוא שלי. ואני שלו. אני מכניסה את הקופסא עם השרשרת לתיק הקטן שלי ולצידו ספר תהילים קטן עם חריטה. מלאכי אדהן. גם את זה קניתי לו. את שניהם יחד וזה הכי סגירת מעגל בשבילנו. סיימתי להתארגן והבטתי במראה. כמה עברתי. פתאום עומדת מולי בחורה עם סרפן בהיר, ארוך, כמעט עד הרצפה ועם שסע קטן, לעדן את הלבוש קצת, לא לסגור לגמרי. אני עדיין לא שם. יש לי עוד דרך ארוכה. מתחת לסרפן חולצה לבנה קצרה וביד ג׳קט ג׳ינס. כבר מתחיל להיות קריר בלילות של ירושלים. המכנסים שלי עוד יושבים להם בארון אבל הם קבורים שם עמוק עמוק. הפנים שלי אחרות. יותר רגועות. פחות מתוחות ועצובות. הוצאתי את הטלפון מהמטען וראיתי שמלאכי התקשר לפני דקה. לא חזרתי אליו ופשוט יצאתי מהבית במהירות, הוא בטח כבר מחכה לי למטה. והוא באמת היה בתוך הרכב, לבוש בחיוך הקסום שלו. חייכתי אליו חזרה ונכנסתי אל המושב הקדמי, ישר אל זרועותיו השריריות.