מתוק יותר מהמציאות

פרק 26 - הַכֹּל וּכְלוּם

בס״ד

שוב הכל מבולגן לי. אני רוצה להתקרב אבל משהו עוצר. אני רוצה להאמין אבל משהו חוסם. יש איזה אחד שאומר שזה הכל, ואני לא מצליחה להבין איך זה הכל אם אני מרגישה כלום.

*

הקשבתי למלאכי בשתיקה, מרגישה דמעות קטנות שזולגות על לחיי בטבעיות. הוא רק הביט בים, באופק, מנסה אולי למצוא שם כוחות. עדיין אחזתי בידו. ליטפתי אותה והקשבתי לו כשהוא שופך את ליבו בפניי. קולו רעד בכל מילה שהוא זרק לאוויר. הוא הוציא והוציא והוציא. ואז הוא הוציא הכל על מה הוא חושב על המדינה הזו. על הפוליטיקה. על בג״ץ. על החוסר צדק שיש כאן. על הכל. ואני הקשבתי לו. מזילה דמעות קטנות ולא מפסיקה להקשיב לו. ובאותה הרגע, הבנתי שהוא עדיין ילד. ילד שרק רוצה שהצדק יצא לאור. ילד שרק רוצה עוד חיבוק אחרון מאמא שלו. ילד פגוע. פגוע מהחיים ומהמדינה. ואז הוא קם לפתע מהאבנים, גורם לי להרים את ראשי ולהביט בו בשאלה.

״אני הולך להתפלל כמה דקות. לא התפללתי ערבית. אני חייב את זה,״ הוא אמר, גורם לי לכווץ את גבותיי בתהיה ואז להנהן. הוא הלך כמה מטרים רחוקים ממני והוציא את הטלפון שלו מהכיס. הוא התחיל להתפלל וראיתי את שפתיו שזזו. הבטתי בו ונאנחתי. מנסה להבין איך בתפילה הוא מוצא נחמה. ואז לאחר דקה או שתיים שאני מביטה בו מתפלל, הוא פסע שלושה צעדים אחורה ואז שלושה צעדים קדימה, ואז השתחווה לכיוון ירושלים, מתחיל בתפילת עמידה. לאחר כמה שניות הוא השתחווה שוב. לא שמעתי אותו, הוא היה יחסית רחוק ממני כדי שאשמע, אבל ראיתי את שפתיו שזזו בלהט. הוא עצם את עינייו ופשוט התפלל. הכיפה הלבנה שלו נצצה בחושך. הוא הניע את גופו קדימה ואחורה במין תשוקה מוזרה כזו. הוא היה כולו בתוך התפילה ולא הזיז את ראשו לצדדים. המשכתי להביט בו, מנסה להבין איך. איך בתפילה הוא מוצא את הכוחות. איך בתפילה הוא מרגיש אחרת. איך, למרות כל מה שעבר, הוא עדיין נאחז באמונה ולא מרפה ממנה למרות הכל. נאחז בה חזק ולא עוזב. הבטתי במלאכי ומעיניי זלגה לה שוב דמעה קטנה, כשהבנתי כמה אני רחוקה מהכל. רחוקה מאלוקים ומהאמונה הזאת. רחוקה וכואבת. שונאת. סולדת. מיואשת. מלאכי השתחווה שוב לאחר דקה או שתיים. והוא עשה זאת באיטיות רבה. בעדינות ובתשוקה. נאנחתי עם הדמעות. איך בסוף אנשים חוזרים לאלוקים? איך אפשר להאחז במשהו כזה? ברוח מוזרה שטוענים שהיא טובה? איך? תמיד תהייתי ביני לבין עצמי מה הם מוצאים בקדוש ברוך הוא. איזה טוב הם רואים בו ואיך זה שאני לא רואה את הטוב הזה. הדמעות שבעיניי הפכו לסוערות ופשוט בכיתי ללא שליטה. הכל כבר היה כבד ומוזר. רציתי להתקרב. רציתי להבין מה אנשים מוצאים באלוקים. מה הם רואים בו. רציתי גם אני לראות את הטוב, אבל הרע עלה על כך ולא הצלחתי לראות. לא משנה כמה ניסיתי. ובחיי שאני רוצה. אני רוצה להתפלל כל בוקר בתשוקה כזאת כמו של מלאכי. להביט בשמיים ולחייך מכלום. רק מעצם היותי מאמינה באמונה שלמה. רק מעצם זה שיש אלוקים. שיש עוד אבא. והוא הבורא לכל. אני רוצה, אבל משהו שם חסום, לא יוצא, לא נפרץ. כאילו יש שם קיר מאבנים כבדות שלא נותנת לי להתקדם. נשכתי את שפתיי, מרגישה את טעם הדמעות המרות. לא הפסקתי להביט במלאכי. והוא לא הפסיק להתפלל, להניע את גופו אנה ואנה ולהודות על הכל ולברך על הכל. לאחר כמה דקות שאני בוכה עם מלא מחשבות שלא נותנות מנוחה, מלאכי פוסע שוב אחורה משתחווה, ואז שוב צועד קדימה, מסיים את התפילה שלו. אך הוא לא הגיע חזרה אלי ישר. הוא עוד המשיך לעמוד מול הים ולמלמל כמה דברים מהטלפון. ניגבתי במהירות את דמעותיי כשהבנתי שבעוד רגע הוא יחזור לפה. ולאחר דקה הוא התחיל לצעוד חזרה אלי, מתיישב לידי באנחת סיפוק. הוא הביט בי ולאחר שניה מבטו השתנה למבט תמוה. ״בכית?״ הוא שאל בכיווץ גבות.