מתוק יותר מהמציאות

פרק 39 - שֶׁלִּי

בס״ד

הוא שם והוא לא בורח. שנינו כבר לא בורחים. מעניין כמה זמן נחזיק מעמד. הלוואי שלנצח. הוא מבלבל אותי ואני כבר מספיק מבולבלת. הלוואי שהיה תרופה לגעגוע הזה ואז הייתי מצליחה לברוח ממנו. אבל אין. אז אני שוב חוזרת אל זרועותיו. איך אפשר בלי? ושנינו אחרים. יותר פשוטים. יותר רוצים להתקרב. להכל. גם לבורא עולם. בעיקר אליו. שנינו חלק אלוקה ממעל. אז אם נתקרב אחד לשניה נתקרב גם אליו. אני יודעת. הכל מתחיל ונגמר באלוקים.

*

המעיל הגדול שהיה על גופי לא היה מספיק בשביל לחמם אותי. זה היה סוף החורף אבל תמיד בלילות ובעיקר בחוף הים היה עדיין קר. הצמדתי את רגליי אחת לשניה והנחתי את סנטרי עליהן. נשמתי את האוויר הנעים והקר של הלילה ופשוט הקשבתי לגלים ולנשימות של מלאכי. אף אחד לא דיבר. זו הייתה שתיקה של געגוע ושל ניסיון עיכול. הגלים נשברו בחוזקה והרעש הזה היה ממכר. הראש שלי היה ריק אבל מלא במלאכי. הכל היה מבולגן פתאום. שוב הרגשתי את הדמעות שרוצות לזלוג להן, אבל הפעם הצלחתי לעצור זאת. לא רציתי להישבר שוב. לא רציתי להראות למלאכי שאני עדיין חלשה למולו. אנחה כבדה נשמעה לפתע ממנו. הבטתי בו לרגע ואז מיד העפתי את מבטי. לא מסוגלת להביט. לא מסוגלת להיזכר. יותר מידי געגועים שצפו פתאום. תמיד התגעגעתי. במשך כל השנה הזאת המשכתי להתגעגע ולקוות לראות את מלאכי. אבל פתאום כשהוא מולי הגעגוע התגבר והבנתי שכל השנה הזאת הייתה כמו חלום בלעדיו. המשכתי להביט בגלים ובאינסוף הזה. המשכתי לשתוק וגם הוא. המשכנו להיות אחד ליד השניה ולא לעשות דבר, רק לצבור כוחות מנוכחות השני.

״מה...״ לבסוף שברתי את השתיקה הארוכה. ״אני מבינה שהתגייסת,״ אמרתי בשקט, מציצה בו שוב לרגע. הוא הביט בי חזרה.

״כן... לפני כמעט שנה.״

גמעתי את רוקי כשהבנתי שהוא התגייס ממש שניה אחרי כל מה שקרה. כנראה גם הוא רצה לברוח או שהוא רצה להתחיל את החיים שלו מחדש. בעצם שניהם זה בריחות. אז הוא ברח. ממש כמוני. ״וואלה..״ מלמלתי.

מלאכי לא ענה אבל מזווית עיניי ראיתי שהוא מהנהן. אותן תגובות. כלום לא השתנה. רק החיים שלי. אבל הגעגוע נשאר שם וכנראה שגם מלאכי. הוא שוב נאנח. ״תקשיבי,״ הוא פתח לבסוף. הבטתי בו. הוא הביט בי חזרה. ״יצאתי מניאק. אני יודע,״ הוא אמר.