מתוק יותר מהמציאות

פרק 19 - נָהָר שֶׁל צְרָחוֹת שְׁקֵטוֹת

בס״ד

הוא עמד שם, בצד השני של הנהר והביט בי.
אני עמדתי מולו והדבר היחיד שהפריד בנינו, זה נהר. נהר גדול. עמדתי מולו עם דמעות בעיניי, והושטתי את ידי, אך הנהר היה גדול, והוא לא הצליח לתפוס את ידי. עמדנו שם, והבנתי שמעכשיו הוא לא יחזור. הנהר מפריד בנינו. או החיים.

*

הבטתי במורה כאילו היא נפלה מהירח. לא הבנתי מה היא רוצה ומה היא בכלל אומרת. לא הייתי מרוכזת. כל כולי הייתי נתונה למחשבות. מחשבות על מלאכי. מחשבות על הסופ״ש האחרון. מחשבות על, מי אני בכלל? ושוב מחשבות על מלאכי.
כבר עבר שבוע מאז שחזרתי לפנימיה. מאז שהגעתי שוב לצפון, למקום שכל - כך רחוק מהבית שלי. בשבת האחרונה, הלל החזירה אותי הביתה לאחר כמה דקות שדיברתי שטויות ובינהם גם אמת. לא הפסקתי לבכות כל הדרך חזרה. והיא הייתה איתי. למרות שהייתי עליה עול. במשך כל השבוע הזה המשכתי לעשות את מה שעשיתי בחצי שנה האחרונה. כלום. וזה הלך לי טוב מאוד. הפעם גם הייתה איתי מישהי בכלום הזה. הלל הייתה איתי, וזה היה כיף לא לעשות כלום. בבוקר קמנו לחדר אוכל ומיד אחרי זה הלכנו לכיתה, לשיעור ראשון, שהמורה לא תגיד שלא היינו בכלל. ולאחר מכן היינו כל היום במחששה והסתובבנו בפנימיה. זה היה כיף. היינו מדברות שעות על גבי שעות. היינו צוחקות. היינו יכולות לעשות שיחות נפש ומיד לאחר מכן לצחוק כמו אהבלות כאילו ראינו עכשיו מופע סטנדאפ. לא דיברנו על מלאכי ועל מה שקרה. הדחקנו את זה מהסדר יום שלנו, אך בלילה, הכל צף לי. נרדמתי עם מחשבות על מלאכי, וקמתי עם מחשבות על מלאכי. חשבתי עליו בכל רגע נתון. גם כשאכלתי וגם כשעישנתי. בכל זמן. הוא מילא את המחשבות שלי והרגשתי בכל פעם צביטה בלב. הוא לא דיבר איתי במשך כל השבוע. הוא לא שלח לי שום הודעות, וגם כשהלל דיברה איתו ושמעתי את השיחה, הוא לא ביקש אותי, לא דיבר עלי, לא התעניין בי בכלל. כאילו נעלמתי. כאילו הייתי צעצוע שהוא לא רוצה בו יותר. כאילו הייתי, כלום.

״ימית,״ שמעתי לפתע קול קורא לי, מוציא אותי ממחשבותיי הבלתי פוסקות. ניערתי את ראשי והבטתי במורה. ״את איתי?״ המורה שאלה.

״אני יכולה לצאת להתאורר?״ שאלתי. מתעלמת משאלתה.

״תחזרי מהר,״ המורה אישרה. מיד קמתי ממקומי. הלל הביטה בי במבט מודאג אך לא התייחסתי. יצאתי מהכיתה והסתובבתי בפנימיה. הייתי חייבת לנשום אויר נקי. לנקות קצת את המחשבות האלה. הלכתי ימינה ולאחר מכן שמאלה. הרגשתי חוסר נוחות. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. עמדו לי דמעות בעיניים, אך הן לא יצאו. רציתי לחזור הביתה, רציתי להרגיש שוב בבית. אך מצד שני, ידעתי שברגע שאחזור הביתה אני לא ארצה להישאר שם, ופתאום אני לא ארגיש בבית. התחרפנתי בכל דקה שעברה. רציתי גם לראות את מלאכי, לשמוע את קולו. רציתי להביט בו שעות על גבי שעות ולא לעשות עוד כלום. רציתי המון דברים, אך הכל היה רחוק ממני שנות אור.
הלכתי על שביל שהיה ריק. בצד ראיתי אבן, התכופפתי ולקחתי אותה, ומיד אחרי, זרקתי אותה בחוזקה על הקרקע, לשחרר עצבים. לא הייתה לי סיגריה עלי, לא היה לי מה שירגיע אותי. גם מלאכי לא היה.
פניתי שמאלה, ולפתע ראיתי בחור הולך מלפניי. לא הבנתי מה עושה כאן בחור בפנימיה של בנות. איך בכלל אישרו לו להיכנס? יש כניסות בכלל לביקורים בכלא האיראני הזה?
הבחור היה נראה בגיל העשרים לחייו בערך.
לא ראיתי את פניו, הוא היה עם גבו אלי, אך מה שכן ראיתי, זה כיפה לבנה שנחה על ראשו, ולפתע חמימות הציפה אותי. לפתע הרגשתי שהבית הגיע לכאן. סוף סוף לראות מישהו עם תרבות דומה לשלי, זה היה משהו מחייה. למרות שכבר תקופה שהסתייגתי מאורך החיים הזה.
בחנתי את הבחור שהמשיך ללכת ולא שם לב לנכוחותי, לזה שיש מישהו שהולך מאחוריו ובוחן אותו. הוא לבש סקיני ג׳ינס שחור שישב עליו בצורה מושלמת וחולצת טריקו אפורה ופשוטה, שנצמדה אל גופו בצורה יוצאת דופן, בצורה מושכת עיניים. זרועותיו היו מלאות בשרירים. הוא נעל בלנסטון שחוק מעט, וכל לבושו יחד, יצר מראה פשוט, אך עוצר נשימה כאחד.
המשכתי לבחון את אותו בחור עוד, עד שלפתע הרגשתי שאני מכירה אותו. הוא היה לי מוכר, כאילו ראיתי אותו בעבר.
דרכתי על עלים יבשים שהיו מסביבי.
הבחור סובב את ראשו לפתע, וסוף סוף יכולתי לראות את פניו.
גופי נדם, וראיתי שגם גופו. הוא הביט בי במבט עמוק וגמע את רוקו. הוא לא הסיר את מבטו ממני. הוא נעצר מהליכתו וסובב את כל גופו אלי. ״ימית?״