מתוק יותר מהמציאות

פרק 5 - הַמַּבָּט שֶׁלּוֹ

בס״ד

תמיד הייתי בורחת. כשלא היה לי נעים וכשהיה קשה. זה היה הפתרון שלי. הייתי מכורה לזה. ללברוח, לא להישאר, ללכת. והוא קלט את זה, לא אמרתי כלום, והוא הבין. הוא בכלל לא הכיר אותי, אבל הוא ידע. אולי שיברח איתי? שלא אברח לבד. כי לפעמים מפחיד בחושך. לפעמים בודד בחושך. לא רואים אף אחד גם אם הם קרובים אלייך. לא שמים לב לכלום, רק לחושך. רק לשחור.

*

כל גופי רעד. הוא נעץ בי מבט עמוק, מבט לתוך תוכי. הוא סרק אותי במבטו וגמע את רוקו. נמשכתי אליו, ולא התכחשתי לכך. הוא משך אותי אליו גם מעבר ליופי שלו, ליופי שלא הצלחתי להתעלם ממנו. הוא סיקרן אותי, ראיתי אותו רק פעם אחת, כמה דקות, וכבר רציתי עוד ממנו, לא שבעתי אפילו לא לרגע, גם כשלא הכרתי אותו זמן ארוך, רק כמה דקות.

״ימית!״ אליאב קרא כשנכנסתי לזולה. התקתי את מבטי ממלאכי שישב בצד, ליד עוד שני בחורים שלא הכרתי, והבטתי באליאב. ״הכל בסדר עם שגיא, נכון?״ הוא שאל בדאגה.

הנהנתי בתגובה ומלמלתי שכן.

״כפרה שלי, בואי בואי שבי,״ עדן פנה אלי וטפח על הספה, על המקום לידו.

התקדמתי אליו והתיישבתי לידו. מלאכי וחבריו ישבו מולי ושתקתי. פשוט שתקתי.

הנרגילה הייתי בין מלאכי וחברו, ורציתי לעשן, רציתי להרגיש שוב את ההרגשה הנעימה הזאת. ״יש מצב אתה מעביר לי את הנרגילה?״ פניתי אל חברו של מלאכי, רק לא אליו. לא אל הבחור ההוא שלא מפסיק לנעוץ בי את מבטיו, שאני לא מפסיקה להצטמרר רק ממבטו.

״בטח,״ הבחור שפניתי אליו, ענה לי בחביבות. הוא הושיט לעברי את הנרגילה ואחזתי בה, לוקחת אותה מידו. מלאכי עקב אחר היד שלי במבטו. לא הבנתי מה פשר המבטים האלו, אך התעלמתי.

״תודה,״ מילמלתי.

התרווחתי על הספה ולקחתי לי שאכטה מהנרגילה. כולם דיברו בינהם, ורק אני, ישבתי בצד, לא מוציאה מילה, רק לוקחת עוד שאכטה, ואחריה עוד אחת, ואחריה עוד אחת, לא מפסיקה לרגע.

״מה יש לה זאת?״ שמעתי לפתע קול. את הקול שלו, של מלאכי. הרמתי את מבטי וראיתי את מבטו שננעץ בי מרגע שהגעתי לזולה. ״היא לא מפסיקה לעשן, גם אתמול שהייתי כאן. אין לה דקה זאת בלי איזה שאכטה,״ הוא אמר, מדבר עלי בגוף שלישי, כאילו אני לא כאן, כאילו אני לא שומעת אותו, את הקול המחוספס שלו, את הקול הצרוד שלו, העמוק. את הקול שעושה לי צמרמורות לא רצויות בגוף.