מתוק יותר מהמציאות

חלק ב׳ | פרק 37 - תְּשׁוּבָה

בס״ד

כיפה לבנה ועיניים שחורות. פחם. בדיוק הוא. זה גורם לי להתגעגע. הוא היה ממש שם. לידי. הרגשתי. אישה מרגישה. בעיקר אני. והגעגוע טיפס גבוה יותר אבל הפעם הוא קצת שונה. לא שורף אותי באש המסוכנת שלו. רק נמצא. נוכח. מסמן לי שהוא פה ולא ילך. שהוא כבר חלק ממני. בדיוק כמו שאלוקים חלק ממני. תמיד הוא היה. זה פשוט שהרחקתי את החלק הזה מכל מקום. איבדתי אותו. ואז מצאתי. מצאתי הרבה דברים בזמן שאיבדתי אחרים. אבל מה האחרים האלה שווים אם יש לי את אלוקים? הוא גם ככה התרופה להכל. גם לגעגוע. בעיקר לגעגוע.

*

הימים עברו. ימים שהפכו לשבועות ושהפכו לחודשים. סיימתי כבר תיכון וזה הרגיש כל - כך טוב אבל כל - כך מפחיד. בכל לילה לפני השינה הייתי חושבת על מלאכי ועל אליאב. הם היו במחשבות שלי בכל צעד. עדן והלל היחידים שנותרו לי. בשבועות הראשונים מאז הפרידה המוזרה ממלאכי, לא הייתי מסוגלת להתקרב להלל. לא באתי אליה והתחמקתי ממנה כמה שיותר בפנימיה. אבל זה היה חזק ממני, ובסוף יום הבנתי של משנה כמה היא מזכירה לי את מלאכי, בסוף היא החברה ההיא שתמיד חיפשתי. מעדן שמעתי שאליאב הרחיק גם אותו. כמה שהוא לא ניסה לדבר איתו ולבקר אותו, ככה הוא היה קר יותר ויותר. וזה שבר גם אותו. כי אליאב היה הכל בשבילו. ובניגוד אלי, שמצאתי את אלוקים, הוא לא מצא אותו. הוא ברח ממנו יותר רחוק ממה שאני ברחתי. אבל שמחתי בכל פעם שהוא הביא חברים מהצבא הביתה. זה הראה לי שטוב לו איפה שהוא נמצא למרות הכל.
שגיא הפך לקצין בגולני, וזה גרם לי להתגאות בו יותר ולחשוש יותר. הכל השתנה. כל החיים שלי הפכו אחרים אבל הפעם אני הייתי חזקה יותר. אחרי אותו ערב ששגיא הלך למלאכי, הוא חזר פצוע ולא רציתי לחשוב איך מלאכי בכלל נראה. זה היה שבוע מוזר אבל בסופו של דבר הוא עבר. ואני התחלתי שנה חדשה במקום חדש. הלל התחילה מכינה קדם צבאית, ואני התחלתי שירות לאומי בנתיבות. אחרי השנה ההיא בצפון, שהרגשתי כל כך רחוקה מהכל, הייתי חייבת לחזור טיפה ולהרגיש שוב בבית. התנדבתי עם קשישים וזו הייתה ההחלטה הכי טובה שעשיתי בחיים שלי. בסוף השנה של התיכון בכלל לא רציתי ללכת לשירות לאומי. רציתי להיקבר בבית ולא לעשות כלום ורק לבכות על מרור חיי. אבל שגיא תפס אותי לשיחה ארוכה והטיף לי המון וגם היה שם בשבילי. ובסוף החלטתי ללכת על זה. הרגשתי שאם אתנדב עם קשישים זה יהיה התיקון שלי על הפספוס עם סבא. ועשיתי זאת. כבר חצי שנה אני במקום הזה. כל החיים שלי השתנו מקצה לקצה והרגשתי את הקלילות ההיא שתמיד חלמתי עליה. התחלתי לראות ביוטיוב שיעורי תורה של רבנים וזה חיזק אותי בהרבה. שיניתי הכל. התחלתי הכל מהתחלה והייתי הולכת לישון עם חיוך אמיתי. עדיין הייתי מתגעגעת למלאכי ואליאב. בכל צעד ובכל זמן. אבל המשכתי. התגעגעתי והאמנתי. האמנתי באלוקים. באחד הזה שפעם ברחתי ממנו והיום אני רק רוצה להתקרב יותר ויותר. עדיין היו לי ימים שהרגשתי רחוקה. אבל היה לי אור בעיניים וכולם אמרו את זה. גם בימים שהרגשתי רחוקה, הרגשתי קרובה מאי פעם. זו היתה תקופה יפה. השירות לאומי בנה אותי והרגשתי פתאום אחרת. טובה יותר. נעימה יותר. ובעיקר חזקה יותר. עדיין חשבתי על סבא. חשבתי עליו בכל יום. אבל זה כבר לא היה מחשבות של כאב ששורט את הנפש. זה היה מחשבות של געגוע ושל הודיה שזכיתי להיות חלק מחייו. הגעגוע הזה הפך לרגיל ועצם העובדה שסבא כבר לא חלק מחיי, גם הפך לרגיל. אני מרגישה פחות כאב על כך. זה עדיין צובט לי את הלב אבל זה קצת שונה. התחושת פיספוס עדיין שם אבל אני מנסה לתקן הכל בעזרת השירות. זה עושה לי טוב. וגם להם. לקשישים. אני מקווה. סבא הפך לאדם ישן בשנה וחצי הזאת. הוא הפך לאדם מפעם שכבר לא חלק מחיי. בערך. הוא תמיד כאן בלב שלי. פשוט הוא כבר לא נוכח ליד שולחן השבת והוא כבר לא יושב על הכורסא השחורה שלו. אבל אני יודעת שהוא עדיין כאן. אני מרגישה אותו יותר מתמיד ואני יודעת שהוא שמח שהשתנתי. אני יודעת שהוא שמח כשאני פחות חושבת עליו מתוך כאב. אני יודעת.