מתוק יותר מהמציאות

פרק 28 - שִׂמְחָה וּפַחַד

בס״ד

הכל ביחד וזה כבר מבלבל. לאט לאט אני מבינה שיש כאן אנשים שאוהבים אותי יותר ממה שאני חושבת ושרוצים רק בטובתי. הכל פחות מסובך וקשה ממה שתמיד חשבתי.
יהיה טוב. חייב להיות.

*

״פאק,״ הלל סיננה במלמול כשסיימתי לספר לה הכל. מההתחלה ועד הסוף, בלי להחסיר פרט.

נאנחתי. ״כן...״

״אמאלה, אחותי. אני אפילו לא יודעת מה להגיד. נשבעת לך שלא ידעתי כלום מזה. הוא גם לא נראה אדם כזה,״ הלל אמרה.

״כי הוא לא באמת כזה,״ אמרתי לה. ״המוות של אחותו גרם לזה.״

״פאק. כוסאמק. איזה מסכן,״ הלל מילמלה. נאנחתי.

״אני מרגישה מה זה חרא,״ מלמלתי פתאום.

״למה?״ הלל שאלה בשקט.

״מאיך שדיברתי אליו בשבת. הוא בכה לי מול העיניים, הלל. בחיים שלי לא ראיתי אותו בוכה. זה גמר אותי, אבל אני כמו איזה זונה התעלמתי ואמרתי שיעוף לי מהחיים.״ נאנחתי, מרגישה את הדמעות שוב מאיימות לבוא. הרגשתי כל - כך רע. מצד אחד, ידעתי שאם אליאב לא יטפל בעצמו הכל ימשיך כהרגלו. אך מצד שני ידעתי כמה הוא פגוע מהכל. כמה החיים הרסו אותו. ידעתי שזה לא באמת הוא. שזה הכל תוצאות של החיים.

״תשמעי, חיים שלי, זה מובן רצח. אני אם זה היה קורה לי הייתי שוברת את הבן אדם. את מכירה אותי כשאני עצבנית,״ הלל אמרה. ״אולי תשבי איתו לשיחה רצינית. תגידי לו שהפעם זאת השיחה האחרונה.״

נשכתי את שפתיי. ״אין, אחותי, דיברתי איתו מיליון פעם. כל הזמן אמרתי שזאת השיחה האחרונה, ותמיד זה היה נראה שהכל נכנס לו לאוזן ולא יוצא. אבל יום אחרי הכל היה ממשיך אותו דבר. אני לא מסוגלת כבר.״

הלל נאנחה. ״וועליה,״ היא מלמלה בשקט. נאנחתי. שתינו שתקנו ולא הוצאנו מילה מהפה. לא ידענו מה לומר. לא היה מה לומר. לפתע צילצול הטלפון שלי קטע את האויר המוזרה. הצצתי בצג. זה היה עדן שהתקשר. עניתי לו ושמתי על רמקול.

״ימית!״ הוא צרח באותה שניה שעניתי.

״אה, כפרה,״ השבתי בשקט.

״עדן, מה קורה, נשמה?״ הלל שאלה. נכנסת לשיחה.

״זאת הלל?״ עדן שאל בחוסר הבנה.