מתוק יותר מהמציאות

פרק 40 - מָקוֹם בַּלֵּב

בס״ד

יש לי שם בלב מקום ששמור בדיוק בשבילו. את אף אחד לא הצלחתי להכניס לשם. הוא נראה בדיוק כמוהו ומתאים בדיוק לו. הוא הלך מאז אבל השאיר שם שלט אין כניסה. הוא דאג שהשלט הזה יהיה כבד מידי בשביל להזיז אותו. אז הוא נשאר שם ולא אישר לאף אחד להיכנס. לאף גבר זר. כי זה המקום שלו. של מלאכי. ואז הוא חזר, נכנס לשם בסערה, מפיל את השלט ומתעלם מכל כללי הנימוס הבסיסיים. הוא חזר. והלוואי שהוא ישאר שם לנצח. זה שלו. הוא השיג את זה ביושר. גנב לי את הלב עם המבט שלו והעיניים השחורות. פחם. עולה בלהבות. שורף אותי עם המבט שגורם לי להסגיר הכל. אני שלו.

*

הלב שלי חשב וחלם רק מלאכי. בכל זמן ובכל רגע. גם כשהייתי עם מרים ושאר הקשישות וגם כשסתם הייתי זרוקה בדירת שירות עם הבנות. גם כשפיטפטנו יחד ובעיקר לפני השינה. תמיד הוא היה שם. מלאכי. לא זז מטר. ואחרי השיחה איתו הכל חזר גדול יותר ופתאום הבנתי כמה הלב שלי ריק בלעדיו. פתאום הבנתי שזה או הוא או אף אחד, והפעם באמת. בלי מחשבות אולי כן לצאת עם אחרים ולנסות להתגבר. כי הוא היחיד שהוא בית אמיתי. הוא הבשר ודם היחיד שקיבל אותי עם כל הפגמים וכל הכעסים והמחשבות הרעות. הוא היחיד שקיבל אותי למרות הכל וידעתי שהוא גם היחיד שיוכל להכיל את הלב המבולגן שלי. הוא היחיד שהבין והיחיד שיבין. היום יש לי את בורא עולם. יש לי בית ויש לי אחד שמבין ומקבל. אבל הלב הזה תמיד יהיה ריק בלי בשר ודם שישלים אותי. בלי חצי שהוא חי ונושם.
כבר כמעט שבועיים עברו מאז שראיתי את מלאכי. מאז שהכל חזר ככה סתם באמצע יום רגיל. עם דמעות בעיניים אמרתי לו שוב שזה מהר לי מדי. פחדתי שוב להיפגע ושוב שהוא ילך לי. פחדתי לחזור לאותה תקופה מוזרה. השארתי כבר הכל מאחור חוץ ממנו ואז הוא הגיע וכל הפחדים הגיעו יחד איתו. הוא לא אמר דבר כי אני פשוט חתמתי את השיחה עם המילים והבכי שלי וקמתי מהחול, משאירה אותו שם לבד עם אלוקים. אבל עכשיו רק רציתי אותו. כבר ימים שלמים שאני חושבת עליו יותר מתמיד ורק רוצה לראות אותו. אני יותר מידי מענה את עצמי על דברים שקרו ולא קרו וככה גורמת לעצמי לפספס אותו. את מלאכי. את הבית שלי. לא הגיוני שהוא חוזר אחרי שנה וזה סתם. זה סימן. אני יודעת. בדוק שזה סימן.
השעה הייתה 21:00 וכל הבנות היו בדירה ואני יותר מידי התגעגעתי. החלטתי שזה נגמר. העינויים שלי נגמרים פה והלב שלי חוזר אל מלאכי, למרות שהוא תמיד נשאר שם. הדלקתי את מסך הטלפון שלי ונכנסתי לצ׳אט עם מלאכי. גמעתי את רוקי כשראיתי את אותה תמונת פרופיל שהייתה לו לפני שנה עם הלל. הכל נותר ביום האחרון שבו דיברנו. לפני שנה. שנה שלמה עברה וזה הרגיש כמו נצח אבל גם כמו שבריר שניה. נאנחתי. הגעגוע הזה שרף לי את הלב.