מתוק יותר מהמציאות

פרק 2 - הַתְחָלָה שֶׁל מְעַרְבֹּלֶת

בס״ד

וזה לא משנה, כמה יגידו לי שזה לא טוב. אני עדיין אשאר פה, כי כאן נעים לי יותר. כאן הוא נמצא. גם אם אני לא רואה אותו.
וזה לא משנה, כמה אני אהרוס לי את חיי, הרי הם גם ככה נהרסו כשהוא הלך. וזה לא משנה שכואב לי, הרי ככה זה החיים, לא? רק ככה אתה מבין שאתה חי. כשאתה פצוע.

*

״ימית,״ שמעתי קול קורא לי.

פתחתי את עיניי וגופה של אימי עמד מולי.
״מה יש?״ סיננתי בישנוניות ובשקט.
הצצתי בשעון החום שעל זרועי. הוא היה יקר לליבי, זה היה המזכרת האחרונה שנותרה לי מההוא שהלך, לתמיד.
השעון הורה על שמונה וחצי ורק רציתי שאימי תעזוב אותי לנפשי ותצא לעבודתה שגם ככה היא איחרה אליה.

״קומי ימית, השעה שמונה וחצי, את צריכה לצאת ללימודים.״

נאנחתי בחוסר סבלנות. זה היה ויכוח קבוע כמעט כל בוקר, אך תמיד אני ניצחתי בו מרוב עקשנותי ונותרתי לישון. ״חלאס אמא, אני עייפה,״ מילמלתי בחוסר עיניין.

״מעניין למה את עייפה. באיזה שעה חזרת אתמול?״ היא לא שחררה, ואני רק רציתי לקבור את עצמי מרוב ייאוש.

״בארבע,״ מילמלתי שוב והרמתי את הכרית מניחה אותה מעל פרצופי. גנחתי בעצבים אל תוך הכרית וחיכיתי שאימי תתייאש ותצא כבר לעבודה.

״בארבע?!״ אימי לא שיחררה. ״ימית, מה דיברנו על היציאות האלה שלך? אני לא אוהבת את כל השוטטות הזאת בלילה!״

״יופי,״ סיננתי בציניות ובחוסר עיניין לחלוטין.

״ימית!״

״אמא שחררי! חלאס! תני לישון!״ עכשיו כבר הרמתי את קולי והורדתי את הכרית מראשי.

״ימית, את לא תדברי אלי ככה! קצת כבוד!״

לא הגבתי לה, רק קמתי מהמיטה והתחלתי להתארגן, שתחשוב שאני מתארגנת ללימודים. ״הנה אני מתארגנת, סבבה?!״ אמרתי לה בעצבים. היא הביטה בי ונאנחה בעצב, מנסה להבין מי זאת שעומדת מולה והאם זאת הבת שלה שהיא גידלה במשך יותר משבע עשרה שנה.

״יש לך כריך עם מטבוחה על השיש,״ אימי אמרה. ״ותזדרזי, הלימודים כבר התחילו.״

״טוב,״ מילמלתי ופשטתי את חולצתי מולה, נשארת רק עם חזיה שחורה.