מתוק יותר מהמציאות

פרק 31 - סְבִיב עַצְמִי

בס״ד

הוא עדיין שם למרות שברחתי ממנו כמו מאש. בסוף כשאני לבד אליו אני צועקת כי הוא היחיד שנשאר. אז אני הולכת ברחובות והכל שם ריק ואז חושבת אולי לחזור אליו למרות שבחיים לא הייתי קרובה. הכל היה אשליה של החיים. אז אני שוב בוכה אבל הפעם גם אליו. אולי הוא שומע אותי בזמן שכולם בורחים. נראה לי שקוראים לו אלוקים.

*

חזרנו. חזרנו למושב כשאני לא מפסיקה לבכות. כשכל מה שמתנגנן לי בראש זה המילים של אליאב.

אני שונא אותך
אני שונא אותך
אני שונא אותך

פתאום הבנתי מה הוא הרגיש באותה השבת. מה זה עשה ללב שלו. פתאום הבנתי שזה הרגיש לו כאילו ירו בו ואז גם השאירו את הפצע פתוח. השאירו אותו מדמם שם. מנסה לעכל מה קרה בכלל. ואני לא הפסקתי לבכות ולרייר מבכי. וברגע שאליאב אמר את אותם המילים, הוא פשוט קם מהספסל והלך. משאיר אותי המומה ובוכה, בדיוק כמו שאני השארתי אותו עם לב מנופץ. ואז מלאכי התקדם אלי במהירות וחיבק אותי. הוא לא הלך לאליאב והתסיס הכל עוד. הוא פשוט בא אלי והרגיע אותי. ידע שזה לא יועיל בשום דבר אם הוא יפנה אל אליאב.
במשך כל הנסיעה פשוט בכיתי. מלאכי לא אמר דבר ונתן לי לפרוק את הכל. מלמלתי קללות חרשיות והבנתי שזהו. זה נגמר. כנראה לתמיד. אין כבר דרך חזרה. אני את הטעות שלי עשיתי. הפעם אין כאן אשמים. רק אני. אני והמחשבה המעוותת שלי שבגללה אני מאבדת אנשים בדרך. בעצם, רק בגללי. הכל אני. אני ואני ואני. תמיד זה אני וגם החיים שלי הפכו להיות רק אני. רק טובתי האישית. והתחרטתי על הכל. על כל המצב הזה ועל כל נקודת המבט שלי על החיים. אבל בעיקר על אליאב התחרטתי. על הצעקות. על הצרחות. ידעתי שכל מה שצעקתי עליו רק החמיר את המצב. רק עשה רע יותר וכלל לא הועיל.
באמצע הנסיעה מלאכי נכנס לתחנת דלק. הוא העביר בי מבט אחד וליטוף, מילמל שהוא שניה מתדלק את הרכב ואז יצא. הבטתי בו מעבר לחלון בזמן שהדמעות בעיניי ממשיכות לזרום כמו נהר. כשהוא סיים לתדלק הוא הכניס את ראשו אל הרכב ואמר שהוא כבר בא ושהוא נכנס לחנות שליד. הנהנתי בקצרה ונשכתי את שפתיי. לאחר דקה הוא חזר עם אייס קפה בידו, קפה שחור ושקית עם כמה מאפים. הוא הושיט לי את האייס קפה ואת השקית והודתי לו בשקט, עד כמה שיכולתי להוציא מילה מפי. הוא נכנס חזרה אל הרכב ולקח לגימה מהקפה, אך הוא לא חזר להתניע את הרכב, הוא פשוט ישב והביט בי בזמן שהוא מחזיק את הכוס.