מתוק יותר מהמציאות

פרק 18 - אוֹפוֹרְיָה

בס״ד

הלב שלי שבור. הוא כבר תקופה ארוכה שבור, אך הוא נשבר יותר כשההבנה שמי שחשבתי שהוא בית בשבילי, לא באמת כזה, והכל זה היה אשליות. הכל זה היה החלומות והדמיונות שלי.
הלב שלי שבור, אך מידי פעם, כשאני שותה כוסות של ערק או של אשליות, הלב שלי פתאום שמח. אני מרגישה אותו רוקד על ענן גבוה בשמיים. וזה נעים הרבה יותר מכל דבר אחר. אך לאחר כמה רגעים, אני חוזרת למציאות, ואז אני מבינה שהלב שלי עדיין שבור, והוא לעולם לא רקד על שום ענן.

*

היה חשוך ברחוב. שמעתי רק את הצרצרים מצייצים ואת הטיפות האחרונות של הגשם שירד לפני כמה דקות. זה היה חודש נובמבר והחורף כבר הגיע. הייתי לבושה בשמלת סריג שחורה, עבה ופשוטה, ומעיל דובי שחור גם כן. הייתי עם מגפונים שחורים וכולי הייתי שחורה.
הייתי בדרך לגינה הציבורית שבמושב. לפני שבת הלל ענתה להודעה שלי ושאלה אם באלי שניפגש בערב שבת. מיד נענתי לבקשתה. היא שאלה אם לאסוף אותי ואמרתי לה שלא צריך ושניפגש בגינה. היא גם ככה לא ידעה איפה אני גרה. מיד כשנגמרה ארוחת ערב שבת יצאתי מהבית. במשך כל הארוחה, האדם היחיד שחשבתי עליו היה מלאכי. הייתי מדוכדכת אך הסתרתי זאת מהורי. לא היו לי כוחות לעוד חקירות שלהם.

הגעתי אל הגינה ומרחוק ראיתי את הלל יושבת באחד מהספסלים. מיד הלכתי לשם. הגינה הייתי ריקה יחסית. היו שם רק שלושה נערים קטנים ממני ועוד שתי בנות גדולות.

״היי,״ מילמלתי בחיוך להלל כשכבר הייתי מולה. היא מיד קמה וחיבקה אותי בחוזקה.

״חיים שלי!״ היא אמרה בשקט. התנתקנו מהחיבוק והלל בחנה אותי בחיוך. ״בואנה יא כוסית,״ היא סיננה. ״מה זה הגוף הזה
אחותי?״

גיחכתי במבוכה ומיהרתי להתיישב בספסל. היא מיד התיישבה אחריי. היה לי מוזר כל הסיטואציה. הייתי רגילה לאנרגיות רבות יותר מצד הלל. היא תמיד הייתה קופצת בשמחה כשפגשה אותי ולא הורידה לרגע את החיוך. אך הבנתי שזה בגלל אתמול. והבנתי אותה. אומנם לא במאה אחוז, אך הבנתי. ״מה
איתך?״ שאלתי.

״סבבה, איך את?״ היא השיבה ושאלה בחיוך. לא האמנתי לה. 

״אחלה,״ המשכתי גם אני באותו טון שיקרי.