מתוק יותר מהמציאות

פרק 20 - פַּחַד מֵהַזְּאֵבִים

בס״ד

אהובות,
בחלק השני של הפרק יש טריגר תקיפה מינית, וברור לי שלחלקכן זה יהיה קשה לקריאה, לכן אני אומרת מראש. ככה שמי שזה עושה לה לא טוב, שתדלג! זה חלק קצר יחסית.
קראה מהנה🖤

*

כלום, זה מה שהייתי בעיניי אותם זאבים. ואחד מהם הרשה לעצמו יותר. ככה סתם, כי בא לו. לא עניין אותו דבר. והוא פצע אותי, קרע את נפשי הכואבת. ואז הוא המשיך בחייו. הולך כנראה לטרף הבא. לשבור. לרסק. לפצוע. העיקר שיהיה לו נעים. זה העיקר. הרי - זה מהות החיים של הזאבים. לטרוף.

*

״שומעת?!״ הלל הגיעה אל מקום מושבי בכיתה והתיישבה לידי, על הכיסא הריק.

״דברי,״ מילמלתי. זאת הייתה שעת בוקר ובדיוק הייתה הפסקת עשר. לשם שינוי היינו שתינו בכיתה ולא במחששה. זה היה רגע נדיר שכמעט ולא קרה.

״בואי קודם למחששה. יאללה,״ היא אמרה וקמה מהכיסא במהירות. קמתי אחריה והלכנו יחד. הכיסאות במחששה מידי פעם התחלפו והפעם היה שם כיסאות פחות שבורים. ישבנו עליהם.

״וואי נשבעת לך אני לא מסוגלת עוד להיות פה,״ סיננתי באנחה כבדה. ״שישרף המקום הזה.״

״טוב טוב, שתקי רגע, יא מרמרה,״ הלל אמרה במהירות. ״דיברתי עם אחד הידידים שלי אתמול. הוא וחבר שלו בעפולה היום, חוזרים בלילה לאשקלון. בואי ניסע איתם.״

״מה?״ אמרתי בבילבול. ״מה זאת אומרת? מי אלה? אליאיר ודוד?״

״לא לא. את לא מכירה אותם.״

״הם מאשקלון?״ שאלתי.

״אחד מאשקלון אחד מבאר שבע,״ הלל השיבה.

״מאיפה את מכירה אותם?״

״ממרים.״

״מי זאת?״ שאלתי בחוסר הבנה.

״נו, ההיא מכיתה י״א, הרזה הגבוהה הזאת עם השיער השחור.״

״אה,״ השבתי בסתמיות ובהבנה.