מתוק יותר מהמציאות

פרק 15 - נְשִׁימָה שׁוֹנָה

בס״ד

תמיד שנאתי התחלות חדשות. הן מביאות איתן את הסוף, ואני בכלל לא אוהבת סופים. אני אוהבת את כל מה שהוא מוכר. בחיים לא ידעתי איך לנשום כרגיל בהתחלות חדשות. זה כאילו שגם הנשימה שלי מתחילה מחדש. הכל מתחיל מחדש. גם ההתחלות.

*

שאיפה.  נשיפה.  שאיפה.  נשיפה.

הוצאתי עוד אוויר ולאחר מכן עוד אוויר.

תברחי מפה ברגע שתוכלי. תלכי, תרוצי, אל תשארי פה, זה לא בשבילך.

צעדתי אחרי הורי שהלכו לכיוון מתחם ההנהלה. נשפתי עוד אויר וחיכיתי שהם ילכו ואוכל לעשן עוד סיגריה, להחיות אותי.
הרגשתי בחילה מתפסת במורד גרוני כשראיתי את סגנון הבנות.

זה לא בשבילי, זה לא אני. תלכי מכאן.

הן היו נראות נערות בסיכון. כולן היו עם עגילים בכל מקום ופנסים איפה שרק אפשר.
אני לא כזאת, אני לא נערה בסיכון.

כן ימית? את לא כזאת?

לא, אני לא כזאת. אני אחרת מהן, יש לי בית.
רק רציתי לחזור אל הדרום, אל המקום הבטוח שלי. בכל שניה שחלפה במתחם הזה עם הבנות ההזויות, הרגשתי איך לא טוב לי כאן, איך כולן שונות ממני במאה שמונים מעלות.

זה לא בשבילי. והורי היו משוכנעים שככה ״אחזור״, לעצמי. הם רק לא ידעו, שתכננתי לעשות להם את המוות. להם ולמוסד הזה, למוסד המוזר הזה.

המשכתי להיגרר אחרי הורי, עד שהגענו למזכירות. נכנסנו אל החדר הלבן. המקום היה קפוא ורעדתי מקור.

״שלום," האישה שישבה בשולחן באמצע החדר הקטן, פצעה את פיה. ״אתם משפחת בטיטו?״ היא שאלה בקור, התאימה את עצמה לטמפרטורת החדר.

״כן," אימי השיבה לה בחיוך חמים. אך האישה לא התרככה, היא נשארה עם אותה הבעה חתומה על פניה, כאילו היא מינימום עורכת דין שצריכה לתת משפט ולשמור על ארשת פנים קרה.

״איך קוראים לילדה?״ היא שאלה את אימי, מתייחסת אלי בגוף שלישי, כאילו אני לא כאן. כאילו אני נאשמת במשהו רע שעשיתי. תהיתי למה המזכירה הזאת לא הלכה ללמוד משפטים. היא הייתה יכולה להשתלב יפה ולהיות שופטת מעולה יחד עם בג"ץ. היא הייתה עושה איתם יד אחת נגד האזרחים הישראלים - שרק רוצים שהצדק יצא לאור - ומתעלמת מהם בקור.