מתוק יותר מהמציאות

פרק 6 - דְּאָגָה לַגּוֹזָל

בס״ד

אני כמו גוזל שמנסה לפרוס כנפיים אך כולם לוחצים עליו ורוצים שישאר בקן. ובעצם, למה כמו? אני גוזל. גוזל שלא עושה צעד לבד. אך באותה מידה, הוא בודד. אמא שלו מגנה עליו מכל משמר, והוא, רק רוצה שישחררו, שיתנו לו לעשות כמה צעדים ללא עיניים שומרות, ללא עיניים נועצות. ללא דאגות מיותרות. ואני כמו גוזל. גוזל קטן שלא יודע כלום על החיים, אך יודע הכל.

*

ערב שבת הגיע כמו בכל שבוע. ישבתי בסלון ביתי לאחר שסיימנו את ארוחת ערב שבת כל המשפחה. בבוקר של יום שישי, אליאב ביקש את סליחתי כשהוא דיבר אלי בתוקפנות. סלחתי לו, אך עדיין לא הבנתי למה הוא אמר את הדברים שאמר על מלאכי. הדחקתי את דבריו. גם ככה לא אראה את מלאכי שוב. נראלי.

המשכתי לשבת בקוצר רוח בספה, מחכה רק לרגע בו אוכל לעוף מהבית ואוכל להתנחם בזרועותיהם של אליאב ועדן. אבל אימי קבעה לי תוכניות אחרות. היא רצתה שנדבר, על משהו חשוב, כך היא טענה. אז ישבתי בספה מול הורי שישבו בספה השניה וחיכיתי שיתחילו לפצוע את פיהם.

״ימית,״ אימי זאת שפתחה. ״אנחנו יודעים שאת לא תאהבי את מה שתשמעי, אבל תנסי לקבל את זה, כי זאת תיהיה המציאות.״ שילבתי את ידי והבטתי בהורי במבט אדיש, מחכה שימשיכו לדבר. ״אני ואבא חשבנו על זה המון, זה לא פשוט הצעד הזה שהחלטנו לעשות, אבל את תצטרכי לקבל את זה. ושלא תחשבי שאנחנו שמחים לעשות את זה, אבל לא השארת לנו ברירה.״

״אמא, אפשר די עם ההקדמות?״ שאלתי בחוסר סבלנות. שנאתי שהיא עושה פתיח.

״ימית!״ אבי קרא בשמי במבט הזהרה ולא הוסיף מילה.

״קבענו לך מבחני קבלה לפנימיה בצפון, לבנות שצריכות יותר תשומת לב,״ אימי זרקה את הפצצה לאויר. עיני ניפערו לרווחה והייתי בהלם.

״אתם מה?!״ צרחתי.

״ימית! תנמיכי את הקול!״ אבי קרא.

״לא רוצה! באיזה קטע?! עלק בנות שצריכות יותר תשומת לב! פשוט תגידי נוער בסיכון! מה? את לא רוצה לחשוב שיש לך בת בסיכון?!״ צרחתי בכעס. ״אני לא עומדת ללכת לפנימיה! מה נראה לכם?! יש לי בית!״ הטחתי בהם בכעס.

״ימית, תירגעי,״ אימי אמרה בנחת. ״אני לא חושבת שאת נערה בסיכון, את פשוט צריכה מסגרת ומקום שיחזיק אותך, אז מצאנו לך את הפנימיה בצפון. שמענו עליה המון דברים טובים.״