מתוק יותר מהמציאות

פרק 16 - יְלָדִים קְטַנִּים בְּעוֹלָם גָּדוֹל

בס״ד

תמיד יש תקופות מוזרות, אבל בזמן האחרון כל יום הוא מוזר יותר מהשני, ולא נראה שהתקופה הזאת תעבור. ימים כאלה של עצב, ולאחר שניה קפיץ קטן של שמחה מוזרה. לפעמים השמחה הזאת מזכירה לי תקווה, וזה נעים יותר מכל דבר אחר, אך לאחר שניה זה נעלם, והעצב שוב חוזר. כבר לא יודעת מה אמיתי ומה כדאי. רק יודעת שאני מתגעגעת ולמה שחשבתי שלא אתגעגע לעולם.

*

השבוע הראשון עבר לו שונה מעט מהמצופה. התחברתי לחלק מהבנות אך עדיין שמרתי על דיסטנס בנינו. ולא מתוך התנשאות, אלה מתוך זה שלא הצלחתי להיפתח אליהן עדיין. הן לא היו הסביבה המוכרת שלי. אך אל הלל התחברתי יותר ויותר. הרגשתי כאילו אנחנו מכירות כל החיים והרגשתי איתה פתוחה מהרגע הראשון. היה בה קסם.
היה לי מוזר לגור לפתע עם עוד שלוש בנות אחרות. כל אחת באה מסביבה שונה וגדלה באופן שונה. אך הן כולן היו מגובשות והסתובבו בפנימיה כאילו זה הבית שלהן, ובעצם, לחלק מהבנות זה באמת היה הבית. לא כולן חזרו הביתה לאחר שבועיים. היו בנות שהיו נשארות בפנימיה כל הזמן, מהעובדה שפשוט אין להן לאן לחזור.

הסדר יום שלי היה די משעמם. התחלנו את הלימודים בשעה שמונה וחצי בבוקר, ולמדנו עד שתיים בצהרים. מהשעה שתיים היה לנו תורנות של נקיונות וזמן חופשי בפנימיה. לא היינו יכולות לצאת מהפנימיה אפילו לא לקנות משהו קטן. היינו כלואות שם כמו בכלא. סיגריות היה אסור, אך כולן עישנו בסתר. והייתי בטוחה גם שההנהלה יודעת מזה. במזל, הבאתי לי מהבית כמה חבילות של סיגריות, טבק וניירות גילגול ופשוט החבאתי לי אותם. אומנם היה אסור לצאת, אך מה כולנו נעשה בלי סיגריות וקצת חופש? אז בנות היו בורחות על ימין ועל שמאל. רוב הפעמים לא היו תופסים אותן, אך אם תפסו, לא היו שותקים על כך. ההנהלה הייתה קשה, וזה רק גרם לי לשנוא את המקום הזה עוד יותר. למרות שבקושי הכרתי אותו. הרי כמה זמן כבר הייתי בו? שבוע וחצי. בכל השבוע וחצי ההוא, לא הייתי מרבה להיכנס לשיעורים והייתי הרבה במחששה. אך הייתי עושה הכל בשקט. לא הייתי מתחצפת למורים וגם לא לתהילה המדריכה. הייתי כבר בשתי שיחות עם המנהל, ופשוט ברוב השיחה שתקתי. לא היה אכפת לי שכבר מהרגע הראשון עשיתי עליהם רושם של בעייתית. זה לא עיניין אותי. אך לאחר שנחשפתי יותר ויותר אל הבנות ואל הבעיות שהיו עושות, הבנתי שאני בין הבנות הלא בעייתיות. הלל הייתה כמעט כמוני, אך לה היה יותר תעוזה ממני. היא ידעה לפתוח את הפה כשצריך ולא שתקה לאף מורה. אך היא הייתה נשמה. כבר הספקתי להבין שיש לה לב טוב ורחב יותר משל כל אדם. ידעתי שבלעדיה, היה לי הרבה יותר קשה להשתלב בפנימיה הזאת.