מתוק יותר מהמציאות

פרק 42 - שִׂמְחָה פְּשׁוּטָה

בס״ד

טוב לי שם. בלב. לא קרה משהו מיוחד היום אבל טוב לי. אומרים שככה זה כשמגלים את האור של בורא עולם. יש אור כזה ושמחה פנימית גם מהכלום. זה הגיע סוף - סוף. חשבתי שזה לא יגיע לעולם אבל זה כאן. וזה לא בורח לי לשום מקום. טוב לי. טוב לי בפנים. ממש בפנים. עמוק בלב. מכלום.

*

״יאללה, חיים שלי, את יורדת? אנחנו נאחר,״ מלאכי החל להעיץ בי בחוסר סבלנות מעבר לקו.

״דקה, מאמי. אני שמה נעליים,״ השבתי במהירות.

״טוב, כפרה. אני למטה מחכה לך. זריז,״ מלאכי אמר וניתק. הנחתי את הטלפון בצד וקשרתי את השרוכים של הסניקרס הלבנות שלי. השפרצתי עלי במהירות בושם, לקחתי את תיק הצד שלי ואת הטלפון ויצאתי מהבית, לא ליפני שאמרתי שלום למשפחתי.
זה היה יום שרב. בחוץ היה חם ברמות אז לבשתי שמלה קלילה ודקיקה שמכסה לי מעט את הברכיים. ירדתי במהירות במדרגות. למטה מלאכי חיכה לי ברכבו. הוא היה חסר סבלנות וזה שיעשע אותי. ״סוף סוף, כפרה! שעות את מתארגנת תהיי לי בריאה,״ מלאכי קרא מהרכב. גיחכתי והלכתי לכיוונו. מהמושב הקדמי שליד מלאכי ראיתי פתאום דמות יושבת ולאחר רגע זיהיתי שם את בר. כיווצתי את גבותיי. מלאכי אמר לי שרק שנינו נוסעים. עקפתי את הרכב ומלאכי סרק אותי במבטו כאילו הייתי המחזה הכי מרתק שיש. הוא גמע את רוקו וראיתי כמה הוא נמשך אלי יותר בכל יום שעובר. פתחתי את הדלת של המושב האחורי ובאתי להיכנס אך מלאכי צקצק בלשונו. ״הלו, בואי לפה. מה את מתיישבת לי מאחורה?״

״בר שם, יא אהבל,״ סיננתי בגלגול עיניים.

״הוא עכשיו הולך לשבת מאחורה,״ מלאכי אמר והביט בבר.

בר גלגל גם הוא את עיניו. ״שבי שבי מאחורה, ימית,״ בר דרש בעוד אני צוחקת כי ידעתי שבעוד רגע מלאכי יתהפך עליו.

״בר!״ מלאכי הרים את קולו. ״תיזהר אני אזיין אותך. לך אחורה.״

בר צחק. הוא פתח את הדלת ויצא מהרכב, הולך למושב האחורי ונעצר לידי לפני שהוא נכנס. ״שרוף עלייך, כפרה,״ הוא מלמל לעברי בחיוך ונשק לראשי. חייכתי ונכנסתי לרכב, מתיישבת ליד מלאכי.

״חיים שלי,״ הוא מלמל ברגע שנכנסתי, ולפני שהספקתי לחגור הוא כבר משך אותי לנשיקה ארוכה, לא משחרר. מהדק את שפתינו זה לזו ומתעלם מנוכחותו של בר.