המלחמה שלנו

1

בונוס להבנה של צד הגיבור-
פאולו רוסו:
גיל ארבע-עשרה:
כעסתי, על ההורים הדפוקים שלי. על ההורים המאמצים החדשים שלי. בעיקרון על כולם.

קאפו?

זין על זה.

והילדה עם העיניים ה.... מעצבנות האלה. היא הסתכלה עליי כאילו כעסה גם על העולם.

זין על זה.
חיבבתי אותה.

התיישבתי לידה. ״את קשורה אליהם?״

״אני רוסו,״ היא אמרה, מביטה בי בסקרנות. היא הייתה קטנה ועצבנית ומעצבנת. ״אתה לא יכול להיות רוסו.״

״הקאפו אמר שאני יכול.״

״מה אכפת לי,״ היא הוציאה לשון. משכתי לה בשיער והיא נראתה מופתעת. ״אתה לא תהיה קאפו, אין לך דם שלנו. אתה לא אמיתי.״ היא נראתה מרושעת פתאום.

התקרבתי אליה, ״אני אהיה קאפו.״ הבטחתי לה.
והצבתי מטרה מול עיניי.

לא משנה מה אצטרך לעשות.

אשנא את הילדה שרציתי לחבב.
אציק לה כמו שהיא מציקה לי.
אשנא אותה כמו שהיא שונאת אותי.
ואוכיח לה שאהיה גם הקאפו שלה יום אחד.
ושהיא תהיה שלי.
אני אחליט עליה.

••••••••

הווה-

חלק 1
מייה רוסו
לגמתי מהנס שלי, מביטה באמא שלא יצרה איתי קשר עין. ״עד מתי תתחמקי ממני, אמא?״ רק מולה הייתי פגיעה כל כך.

״תעזבי אותי בשקט, מייה. אין לי זמן להתעסק עכשיו עם הרגשי נחיתות שלך.״ צעדיה התרחקו.

חזרתי לחדר ולבשתי את הבגדים הנוחים שלי, מכנס קצר אפור-לבן וחזיית ספורט, נעלי ספורט נוחות ולקחתי את הכפפות איתי. אירגנתי תיק והלכתי מחוץ לבית, מזמינה מעלית לקומת האימונים.

כל המשפחה של המאפיה התגוררה בבניין והחדר התעלמות היה בקומה האחרונה. כשנכנסתי ראיתי את טייט. טייט היה בן שש-עשרה וילד מאוד חצוף, ובמקרה אחי אז אהבתי להביס אותו כל פעם מחדש.

פאולו עמד בצד, עיניו ננעצו בי בקרירות. הוא לא לבש חולצה ועורו היה חשוף ומעורר.... תאבון. פאולו היה גבר מאוד נאה, מבוקש, לוהט. עורו היה מכוסה ברובו בקעקועים ושרירו היו מהממים. מחוטב וחזק.

הסטתי את עיניי ממנו והתקדמתי בביטחון אל טייט. ״מה קורה? מוכן להפסיד?״ הקטנתי, מכניסה את הכפפות לידיי.

טייט חייך חיוך שחצני, ״בסיבוב הראשון אני מפסיד בסיבוב השני את מפסידה. את תמיד חזקה על קטנים ממך, אחותי הגדולה. מעניין מה יקרה אם פאולו יכנס למגרש שלך.״

הבן זונה הזה.....

כיווצתי את גבותיי בכעס, ״אז אכסח גם אותו.״ שיקרתי מבלי למצמץ.