המלחמה שלנו

46

פאולו רוסו
זה מפגר כמה שהיא מעבירה את הזמן בחדר כושר. גם כשטיפלתי בטייט היא עדיין חוזרת עם מכות יבשות שאי אפשר להתעלם מהם.

אני כמעט שורף את הבניין מתסכול.

אני לא מבין מי לעזאזל עשה לה את זה?

אני נכנס לחדר כושר ומכבה את הפלאפון, מתנהג כאילו לא צפיתי בה דרך המצלמה. עיניה ישר מביטות בי ונראה שהיא רוצה לגשת אבל מהססת.

אני לא אומר כלום ולא מסתכל עליה.

היא לוקחת את הדברים שלה והולכת, והגוף שלי נתקף בכעס.

היא הולכת בגללי?

עד סוף היום אני דואג לשים מצלמה בחדר שלה ובכל פינה מזויינת בבית. אני דורש לדעת מי פוגע בה.

אני צופה בה מסתובבת במעגלים, מתחרפנת ממחשבות עד שהדלת נפתחת. אני שומע קול. זה טייט, ״אבא אמר שלא תצאי מהחדר עד שאמא תלך לישון.״

היא מהנהנת לחיוב. ״איך אתה מרגיש?״

״לא עניינך.״ קולו נשמע מעוצבן.

הוא טורק את הדלת והיא מתיישבת על המיטה באנחה ונשענת לאחור.

היא רק בוהה וחושבת, ויותר מדי חושבת.

אני מתכווץ רק מהתחושה הזאת שהיא עצובה ככה. זה מכעיס אותי. היא בסופו של דבר רואה תוכנית ואני סוגר את המסך.

מה, לעזאזל, הבעיה שלי?

אני פותח שוב את המסך והפעם רואה אותה בהלבשה תחתונה, והיא נוגעת בעצמה. הגוף שלי מיד מתקשח, והשיערות בגוף שלי עומדות כמו הזין שלי.

היא עוצמת את עיניה, וכשהיא גומרת אני קופא כשאני שומע את השם שלי מהפה שלה.

פאק.

זה באמת קרה עכשיו?

היא מכסה את עצמה בשמיכה ועוצמת את העיניים, מושכת אליה כרית ומחבקת אותה חזק. ״אלוהים, אני מתגעגעת אליו,״ היא ממלמלת לעצמה.

פאק כפול.

בזמן שאני חווה שוק של החיים, היא נרדמת.

אני לוקח את הרגליים שלי והולך אליה, כשאני נכנס לבית אבא שלה מסתכל עליי כאילו זה יום הדין שלו. ״היא בחדר-״

״אני יודע.״ אני עוקף אותו ומתקדם לחדר שלה.

אני פותח את הדלת ונועל אחרי במנעול.

אני מתקדם אליה והלב שלי דופק כל כך חזק עד שאני לא מצליח לשכוח בשביל מי הוא פועם ככה. עיניה נפקחות בישנוניות, היא נאנחת ומפנה לי את הגב.

פאק.

למה, לעזאזל, באתי?

״מייה,״ אני מתיישב על המיטה.

״לא אמיתי,״ היא ממלמלת.

״את מפחדת ממני?״

״זה יגמר.״ היא מדברת לעצמה?

״מייה.״ אני מהדק את הלסת באיפוק. ״תסתכלי עליי,״

היא מסתובבת ובעיניה יש אימה. ״אתה רודף אחרי גם לחלומות?״ קולה רועד.

היא לא רוצה שאהיה כאן.
היא חושבת שזה חלום?

״את רוצה שארדוף אותך שם?״

״כן,״ היא מסתובבת אליי בחזרה. עיניה עצובות, ״הבטחת לעזור לי ולא לתת לאף אחד לפגוע בי- לא משנה מה יקרה.״ היא נראית.. היא אומרת... על מה היא מדברת?

״נכון.״ אני מסיט את השיער שלה לאחור, בוחן את פנייה בזהירות.

״אז למה אתה לא עוזר לי?״

״מה את צריכה, מייה? תבקשי.״ אני כועס על עצמי שאני לא מבין אותה.

״אני צריכה אותך. אני כבר לא יכולה להיות פה. אבא שלי מאבד את ההיגיון,״ עיניה מתמלאות בדמעות. ״למה זה מרגיש אמיתי, לעזאזל. אפשר לא לקום?״ היא מגחכת בעצבנות.

אני נועץ את עיניי בעיניים היפות שלה, הבטן שלי מתכווצת כאילו אני עומד להקיא. ״למה עשית את זה?״ אני שואל, לא מודע למילים שיוצאות לי מהפה.

״לא התכוונתי,״

״את הזמנת לי אמבולנס.״ אני ממשיך. ״למה ברחת?״

״אנחנו.. אנחנו לא טובים אחד לשניה.״

״איזה שטויות, מייה.״ אני נעמד על הרגליים בכעס. ״את הדבר הכי טוב שנכנס לחיים שלי,״ אני מסנן בכעס. ״למה את מאכילה את עצמך בבולשיט הזה?״

היא מביטה בי כמה שניות, המומה.

זין.

לא אכפת לי שהיא כבר תדע שאני באמת הייתי שם.

אני מסתובב, הולך ממנה. משאיר אותה מאחור כמו שהיא עשתה לי כשהייתי צריך עזרה, ובאותו הלילה אני שותה כל כך הרבה עד שאני לא זוכר שום דבר.

עד שאני שוכח שהייתי אצלה.

••••••

בנות אנחנו לקראת הסוף ואני מפחדת לסיים את הספר 🫶🏼🫣