המלחמה שלנו

37

מייה רוסו
הוא שקט.. באופן חשוד. שמעתי על המקרה שקרה לעסק שלהם.. על הניסיון רצח שניסו לעשות לאבא שלו, והוא נראה מאוד מותש.

הוא עובד מהבוקר ובקושי ישן בלילה.
כשהוא חוזר הוא גם בקושי אוכל, ואם זה לא מספיק.. הוא אפילו לא ישן איתי באותה מיטה.

אני מרגישה כבר רע.

אז אני מכינה ארוחת ערב שאני מקווה שיאהב, כי למדתי מהאינטרנט. דג סלמון מתוק, אורז לבן, סלט קצוץ ובשר אדום. הכנתי את הכול כי זה בריא והוא צריך קצת... אנרגיות.

כשהדלת של הבית נטרקת אני שומעת את הצעדים שלו מתקרבים. הלב שלי מתחיל לפעום חזק יותר. ״הכנת אוכל?״ הוא נשמע מופתע.

״אני מוזגת לך שתגיד לי איך יצא,״ קולי נשמע רגוע אבל אני בכלל לא רגועה.

אני מוזגת הכול ובכמויות.

הוא לא אומר כלום על הכמות שאני שמה לו.

הוא אוכל.
אני במתח.
הוא בולע.
אני מרימה גבה.

״את יכולה להכין את זה כל יום?״ הוא גונח.

אני לא מצליחה לשמור את החיוך שלי לעצמי. ״תאכל הכול, שמוק.״ ואז אני פשוט קמה, ולפני שאני הולכת הוא מושך אותי בחזרה אליו.

״את יכולה לחייך אליי כל יום?״ הוא מסיט שיער מפניי. ״התגעגעתי אלייך, מייה.״

הלב שלי... הוא לא עומד בזה.

״אנחנו גרים באותו הבית, פאולו.״ אני מנסה להתרחק ממנו, מרגישה נבוכה מכמה שהגוף שלי אוהב את המגע שלו.

״את כבר לא שונאת אותי?״ עיניו... נראות.. אוף. כואב לי לראות אותו ככה- מותש.

אני מכווצת את גבותיי בכעס. ״אתה זה שאמר שהוא שונא אותי קודם.״

״לא התכוונתי לשום מילה,״

הלב שלי..

אוף.

כל החיים נזהרתי כל כך עם הלב שלי ועכשיו הוא חלש. ״אני לא רוצה מילים, פאולו.״

״את רוצה שאביא לך את הירח?״ הוא נושם עמוק כשהוא דוחף את אצבעותיו בשיערי, מקרב אותי אליו ומריח את הנקודה הרגישה בצווארי. ״התגעגעתי אלייך.״

״הכאבת לי,״

״אני יודע, אני מצטער, מתוקה.״ הבל פיו מדגדג את עורפי.

״אני..״ אני מנסה להתרחק, הוא לא מחזיק אותי בכוח אבל המבט שלו מכאיב לכל נים ונים בלב שלי. ״בסדר. אני צריכה ללכת לחדר,״ אני ממלמלת בלחץ, בשנייה שאני מסתובבת אני נושמת עמוק.

נושמת, מוציאה נשימה. שוב ושוב עד שאני נרגעת.

כשאני מגיעה לחדר אני מנסה לא לחשוב.
אבל זה כמעט לא אפשרי.