המלחמה שלנו

33

פאולו רוסו
אני כועס כל כך שהיא לא אוכלת, אבל אני לא אומר כלום. כשאני חוזר מהעבודה הבית נראה חסר חיים. אני מתעלם מהבטן המתכווצת ומהרצון לצרוח עליה.

אני נכנס לחדר שלה והיא במיטה, ישנה.

היא. כל. הזמן. ישנה.

שפתייה נפוחות והיא קצת אדומה. אני מתכוון להזיז את השיער שלה אבל נרתע מכמה שהיא חמה.

פתאום אני קולט שהיא מזיעה.

לעזאזל.

״מייה,״ אני מעיף את השיער שלה מיד. היא לא פוקחת עיניים אז אני דוחף את השמיכה שלה, ורק אז היא פוקחת ומביטה בי במבט הכי מותש שראיתי אצלה. ״כמה זמן את ככה?״

״לא עניינך.״ היא מתהפכת לצד השני.

״אני צריך לקחת אותך לרופא,״ ומבלי לחכות לתגובה שלה אני מרים אותה. היא לא מתנגדת וקוברת את הראש שלה בשקע צווארי. הגוף שלי מגיב לגוף שלה במהירות והנשימות שלה מדגדגות את הצוואר שלי.

״אני יכולה לישון בדרך?״

״ישנת מספיק.״ אני נוהם, דוחף את הדלת של הבית ומתקדם למעלית.

***

היא חלשה. עצובה. הרופא לא מוצא סיבה מוצדקת חוץ מכך שיש לה מצב רוח ירוד ושיכול להיות שהיא סובלת נפשית ושזה משפיע על הבריאות שלה.

אני קונה לה מה שהיא אוהבת לאכול והיא נותנת בקושי ביס. ״מייה, תאכלי הכול.״

היא עוצמת שוב את עיניה ומניחה את הראש על השיש, ״אני עייפה, פאולו.״

״מייה, לאכול.״ אני פוקד בנימה כועסת.

היא ממלמלת משהו לא מובן.

אני מתיישר, מרים את הראש שלה. זוג עיניים יפות מביטות בי בעייפות, והבטן שלי מתהפכת מהכאב שיש לה בעיניים.

״רק עוד כמה ביסים, מתוקה.״ קולי מתרכך ואני פשוט לא מסוגל לכעוס עליה כשהיא ככה. היא מקשיבה לי ואחרי ארבע ביסים היא נושמת עמוק, ומביטה בי במבט שואל. ״עוד.״ אני דורש. היא ממשיכה לאכול וכל הזמן שולחת לי מבטים שואלים ואני דורש שהיא תאכל עוד.

״סיימתי,״ היא טופחת על הבטן שלה.

״את יכולה לחזור לישון,״ אני מעביר את השיער שלה לאחור. היא מניחה את הראש על השולחן בעייפות, ״בחדר. לישון בחדר.״

״פאולו,״ קולה עייף, היא קמה במעידה קטנה ואני נאחז בה כדי למנוע את הנפילה. ״בבקשה תפסיק להתנהג ככה.״

״איך?״ אני חושב שאני שומע את הלב שלי עוד רגע חוטף התקף.

״כאילו אכפת לך, אז תפסיק לגעת בי, ותפסיק להסתכל עליי, ותפסיק להתנהג אכפת לך. תזכור מה אמרת לפני יומיים ותדבוק למעשים שלך.״ היא מתרחקת ממני.

״מייה.״ אני נוהם. ״את יודעת שלא התכוונתי לשום מילה.״

״אני יודעת שאני לא יודעת למה להאמין כבר,״ והבטן שלי מתהפכת, וכואב לי בפנים- בתוך הלב.

״תאמיני לי.״ אני הולך אחריה.

״פאולו אתה עושה אותי עייפה,״ היא ממלמלת. אני קופא במקום והצעדים שלה מתרחקים. אני שומע את הדלת נטרקת ואני עוצם עיניים באנחה.

פגעתי בה יותר ממה שחשבתי.

לעזאזל עם האגו המטומטם שלי.