המלחמה שלנו

31

מייה רוסו
אני שונא אותך.
אני שונא אותך.
אני שונא אותך.

אני דוחפת את הכפית קורנפלקס לפה שלי, מגחכת במרמור, ״לא ביקשתי שתאהב אותי.״

הוא מביט בי באדישות עם הקפה שלו ביד. ״מה?״

״אמרת שאתה שונא אותי, אז אמרתי- לא ביקשתי שתאהב אותי אף פעם.״ אני אומרת בכזאת קלילות שאני מפתיעה את עצמי, כי זה כל כך כואב לדבר איתו על הנושא הזה.

הוא מביט בי עוד כמה שניות, במבט קר שקשה לי לעמוד בפניו, ואז הוא פשוט מוציא את הנייד מהכיס ומתעלם ממה שאמרתי.

לעזאזל.

״על מה אתה בדיוק כועס כל כך?״ אני ממלמלת. ״מה אני עשיתי שגרם לך לשנוא אותי?״

״אני די בטוח ששנאתי אותך מהרגע הראשון,״ הוא אומר ללא טיפת רגש, וזה הרגע שהלב שלי מקבל בעיטה כזו חזקה שאני לא חושבת שאי פעם הוא יחלים. ״ואת ידעת את זה. זה היה הדדי, וזה בסדר, הוצאנו הכול בקצת סקס.״

אני מאבדת את התאבון, מפנה אחרי.

״קצת אמת ואת בורחת?״ הוא שואל בשעמום כשאני מתכוונת לצאת מהמטבח.

עיניי מתמלאות בדמעות אבל הוא לא רואה. החזה שלי נשרף מהרצון לשלוף את הכאב שמתחולל בלב שלי.

אני מרגישה פתטית כל כך.

צעדיי יציבים לגמרי, כי זאת אני. אני לא משדרת כאב, אני לא אומרת שנפגעתי, אני לא אומרת שכואב לי. אני לא אומרת שזה שבר אותי.

אני הולכת כמו מלכה, אבל כשאני נכנסת לחדר אני מרגישה רחוקה מלהיות מלכה.

אני שונאת את הרגש הזה.

של- מה עשיתי לא בסדר?

הגוף שלי מתגרד מהרצון לברוח מהכול ובמיוחד מכמה שכואב לי מבפנים.

אני לא מצליחה להפסיק לבכות וזה כל כך מכעיס אותי ומגביר את הבכי שלי. אני מתחילה להרגיש שהנשימות שלי הולכות ואוזלות.

הדלת מנסה להיפתח אבל נעלתי אותה.

״מייה?״ קולו חלש. ״למה נעלת?״ הוא מנסה לפתוח שוב. אני מנידה את הראש ומשתלטת על ההתקף החרדה הזה. ״את בוכה שם?״

אלוהים. אדירים.

זה כזה מביך שמישהו רואה שאני בוכה.
אני לא אוהבת לבכות.

קולי יוצא צרוד כל כך, ״לא. אני פשוט לא מרגישה טוב, לא שזה עניינך.״ אי אפשר להתעלם מהתוקפניות בקולי.

״מה כואב לך?״

הלב, קצת הרגל. הלב שוב. הלב שוב. ושוב הלב.

״לא עניינך.״

״מייה.״ קולו מזהיר.

״פאולו.״ אני מחזירה לו.

״תפתחי את הדלת,״

״אין סיכוי,״ אני נוחרת בבוז. ״אני ממש לא רוצה לראות את הפרצוף שלך.״

שנייה אחרי זה הוא בועט בדלת וכמעט מפיל אותה, אבל לגמרי שובר ונכנס לחדר, ״חבל שאת לא קובעת.״ עיניו כועסות, מביטות בי בזעם. ״למה בכית? את בעצמך אמרת שאת שונאת אותי.״ קולו מאשים.

״פאולו,״ אני צובטת את אפי באיפוק. ״עוף לי מהחדר, בבקשה. הנה הכבוד שאתה כל כך מחכה לו.״

״זין על הכבוד המזויין,״ הוא מתקרב אליי. ״מה שאמרתי פגע בך? כי את הטחת בי בכל יום מזויין שאת שונאת אותי.״ הוא מניד את ראשו באכזבה, ״את יודעת מה? זין על זה. לא אפריע לך להתמרמר.״

״תודה על ההתחשבות שלך. הייתי צריכה להעריך את זה ביחד עם הרגישות והאכפתיות שלך.״ אני לגמרי צינית, כן?

הוא נוהם בתגובה ויוצא מהחדר, טורק את הדלת שהוא שבר.

אחלה.

מגניב.

לנשום. לשאוף.
הכול בסדר.
אם לא בסדר עכשיו, יהיה בסדר אחר כך.

אלך לישון קצת.