המלחמה שלנו

26

פאולו רוסו
אני שותה את הקפה הרביעי שלי, נאנח בתסכול. היא עדיין לא מוכנה להסתכל לי בעיניים וכשאני רואה אותה אני מתמלא כעס.

״אולי נילחם?״ אני מציע.

״תיתן לי לנצח?״

״אתן לך מה שתרצי.״

״בסדר.״

ורבע שעה אחרי זה היא במדי ספורט קצרים שמבליטים את הקימורים של גופה. ברור שאתן לה לנצח. פאק. אתן לה מה שהיא רוצה ויותר.

וכשהיא מביטה לי בעיניים, עומדת מולי בחדר אימונים, אני רואה כמה היא כועסת.

יש פה כמה גברים בחדר שנראים סקרניים.

אני לא אוהב את המבטים שלהם, לא אוהב את איך שאקבל את ההפסד, אבל אני מוכן לעשות את זה אם זה יגרום לה להתרכך בחזרה.

הרפלקסים שלי עובדים לפני התוכנית שלי ובטעות אני מפיל אותה. ״פאק, מצטער, נסיכה מטורפת.״ אני ממהר אליה.

אגרוף מהיר עף לפנים שלי והפעם אני לא מתרחק, רק מהדק את הלסת. ״לא מפתיע שאתה משקר לי שוב,״

״מייה...״

״לך תזדיין,״ היא משפשפת את המרפק שלה שנראה שכואב לה.

״פגעתי בך?״

היא מחייכת חיוך עצבני. ״תהיה יותר ספיצפי. תאריך?״

הו, פאק.
היא עוקצנית.
לוחמנית.

אני מרגיש את הטעם של הדם על שפתיי. ״זה בכלל לא מפריע לי שאתה מדמם,״ היא אומרת בנימה מעוצבנת. ״אני מקווה שכואב לך.״ היא יורדת מהזירה.

כל מי שהביט בנו עד עכשיו מתנהל כאילו לא הבחין בנו.

אני קופץ מהזירה, לא טורח לשים מעליי את החולצה. אני מחבק את גופה ויוצא מהחדר כושר. ״תוריד אותי או שאני צועקת.״

״אני אוהב לשמוע אותך צועקת.״ אני ממלמל בכעס. ״פשוט נמאס לי להמתין שתסלחי לי.״

״אתה לא יכול להכריח אותי.״

״בטח שכן, רוצה לראות?״

היא מהססת, וכשאני לוחץ על הקומה של ההורים שלה, אימה קופצת לעיניה. ״לא. אתה לא תעז.״ עיניה ננעצות בי. ״אני באמת אשנא אותך.״

״רק תעזי להמרות את הפה שלי לידם, נסיכה מטורפת, ותראי איזה מכוער זה יהיה.״

״אסור לך לאיים עליי, אחרת לא אסלח לך בחיים.״ היא מצביעה עליי באזהרה.

״זין על זה. אני מחליט, ואני מחליט שנמאס לי לחכות.״ אני מושך אותה אחרי.

כשאמא שלה פותחת את הדלת היא מתכווצת למראה הבת שלה. ״היא חזרה?״ קולה לא מאושר. היא אפילו לא מחבקת אותה.

״אנחנו מתחתנים.״ אני אומר מבלי למצמץ.

עיניים יפות מתבוננות בי בהלם. ״פאולו?״ קולה מזהיר.

״אנחנו מתחתנים.״ אני אומר שוב.

אני לוקח את הנסיכה המטורפת שוב למעלית, מתעלם מהמבט ההמום שלה ושל אמא שלה, וכשהמעלית נסגרת היא נאנחת בתבוסה. ״התחרפנת לגמרי?״

״כן, בגללך.״

״למה אמרת דבר כזה?״

״כי אנחנו מתחתנים.״ אני אומר בנימה מעוצבנת. ״סיכמנו לפני, ושום גבר אחר לא יגע בך. רק אני, מייה.״

היא יוצאת בשנייה שהמעלית נפתחת.

כשאני פותח את הדלת של הבית אני רואה שגופה רועד, היא מתייפחת.

שיט.
שיט.
שיט.

״מייה?״

היא פותחת בריצה לחדר.

אני הולך אחריה, ״מייה, בבקשה,״

היא נועלת את החדר אחריה. ״ת-תלך,״ קולה רועד. אני שומע אותה עוד בוכה ועד רעש של דברים נשברים. ״אני שונאת אותו! אוף!״

אלוהים.... למה בכלל נתתי לה ללכת מלכתחילה?