כעבור חודש
פאולו רוסו
היא אפילו לא מיישרת אליי מבט, רק ישנה אוכלת ושותה את הכדורים. כשהיום היינו בביקורת אצל הרופא היא נרתעה מהמגע שלי.
״אני יכולה להסתדר באופן עצמאי.״ קולה תקיף, עיניה כועסות.
״זה לא בושה לבקש קצת עזרה, מייה. את בקושי הולכת.״ אני כועס בחזרה. ״אני לא מצליח להבין מה הבעיה שלך-״
״אתה!״ היא קוראת בכעס, גורמת לדם שלי להתלהט. אני שונא שהיא מרימה עליי את הקול שלה. אני מסיט את עיניי ממנה. ״אתה הבעיה הכי גדולה שלי. למה היית חייב לטפל בי? אני בכלל לא רציתי לשרוד!״ ועכשיו אני לא אביט בשום דבר מלבדה.
״תחזרי בך.״ אני דורש בקול רגוע, למרות שכל הגוף שלי כמו פקעת עצבים.
״אין שום סיכוי.״
״תחזרי בך.״ אני דורש שוב והקול שלי כבר לא רגוע. ״אל תגידי דברים שאת לא יודעת מה המשמעות שלהם, מייה. תפסיקי להיות טיפשה!״ אני מרים עליה את הקול שלי.
היא נראית מופתעת.
מכך שקראתי לה טיפשה, מכך שצעקתי עליה.
על הזין שלי.
הייתי מת מיד אחריה.
אני כבר לא מסוגל לראות שום דבר חוץ ממנה.
״לך תזדיין,״ היא מניחה את היד על האזור הרגיש והכואב שלה בכתף. ״אני יודעת מה המשמעות שלהם. אני לא מעוניינת בלחיות, חתיכת אידיוט, ובמיוחד לא לידך.״ קולה בקושי נשמע.
הגוף שלי מתגרד מכעס. ״מה רע לך?״ אני כועס.
״אתה בטח צוחק עליי,״ היא נוהמת.
״מה כל כך רע לך בחיים, מייה?״
״אתה חושב שאני חיה? חתיכת אידיוט,״ היא מביטה בי באכזבה. ״אתה בעצמך אמרת שאישה אחת פחות ל-״
״שלא תעזי לסיים את המשפט.״ אני קוטע אותה בנהמה, מתקרב אליה ומוחק את המשפט. ״את רוצה להתגרש? פאקינג בסדר, אבל את תחיי. ואת תאוהבי את החיים המזויניים שלך.״ אני צובט את הסנטר שלה.
השפה שלה רועדת.
היא עומדת לבכות.
״את רוצה את זה?״ תגידי לא. תגידי לא.
״כן,״ היא מתרחקת.
כן.
היא אמרה כן.
״אני אסדר את זה,״ אני מתרחק, משאיר אותה מאחור.
תחושה לא נעימה עוטפת אותי, ואני מזיע... מהעיניים. פאק. יכול להיות שאני בוכה?
לעזאזל, הבחורה הזאת דפקה אותי בכל מובן אפשרי.
YOU ARE READING
המלחמה שלנו
Romanceיש לו כל מה שאני רוצה. אני שונאת אותו, מקנאה בו. ובסוף כמו טיפשה מתאהבת בו. כמו שהתאהבתי בחיים שלו. אני אוהבת ושונאת אותו. אני נלחמת איתו.
