מייה רוסו
אני דוחפת משהו לפה כי אני מרגישה עייפה מרוב שלא אכלתי כלום ביומיים האחרונים. ניסיתי להימנע ממנו, ועכשיו דווקא שכן אכלתי הוא מופיע.
הוא לא מביט לכיווני אבל הוא מתיישב מולי בשיש-בר הזה שיש לו במטבח, אני מסיימת לאכול ומפנה אחרי, שוטפת את הצלחת ועולה לחדר.
אני מתארגנת ומנסה שוב את מזלי עם המשפחה שלי, אז כשאני הולכת אליהם אחי מתנהג אליי מוזר. גם הוא שונא אותי אבל מפחד ממני. גם ההורים שלי משדרים אותו תדר.
אני חוזרת לבית ופאולו מחכה שם עם מישהי. הלב שלי מתכווץ כל כך חזק כשהיא יושבת מעליו.
היא צוחקת כשהיא רואה אותי.
זה כואב כל כך.
אני ממש נשרפת מקנאה.
עיניים שכל כך יפות מביטות בי במבט קר ואכזרי. אני הולכת אחורה ויוצאת מהבית כמו שנכנסתי. אני לא בוכה, אבל אני חוזרת למשפחה שלי.
״אני יכולה לישון פה הלילה?״ אני מרגישה לא בנוח לבקש דבר כזה.
״אני לא...״ היא מתחילה לסבן אותי, ״עוד מעט חברים של אבא באים לישון פה.״ זה התירוץ הכי עלוב בעולם. ״אין מקום אפילו בספה, מצטערת,״ היד שלה רועדת כל פעם שהיא מדברת איתי.
הלב שלי שוב מתכווץ בכאב לא נורמלי.
אני מהנהנת לחיוב בהבנה והולכת. כשהדלת נסגרת אני פונה לחדר מדרגות, השפה שלי רועדת מהרצון לבכות.
אני קוברת את הפנים שלי ברגליי כשאני מקופלת על הרצפה ומנסה להתרכז ברגעים מאושרים.
למה כל הרגעים המאושרים איתו?
אני נאנחת בתבוסה, קמה מהמדרגות והולכת בצליעה למעלית. אני יורדת לקומה האחרונה ויוצאת מהבניין. בדרך כלל אני אמורה לצאת עם מישהו, אבטחה, אבל כל כך לא אכפת לי.
לא אכפת לי כבר אם אני חיה או מתה.
יורד גשם ואני מתיישבת בספסל עישון שמחוץ לבניין, מתחת למקום מוצל ומוגן מהגשם.
מתחיל להיות קר כי אני לא לבושה טוב.
השפה שלי רועדת מקור. ״קומי.״ קול מקפיץ אותי.
אני מצמצת בעייפות ומביטה ב..פאולו. פאולו לא היה עם הבחורה. שיערו מבולגן כמו שהיה איתי באחרי סקס.
אוי... אני... מקנאה בטירוף.
וכואב לי כל כך.
״לא. מה שעשית היה לא מכבד. אני לא חוזרת לבית.״
הוא נוהם בתגובה, ״את מדברת איתי על כבוד?״ ואז הוא פשוט מרים אותי, גם כשאני צועקת ומרביצה לו. ״אני אכאיב לך.״ הוא מזהיר.
״כבר הכאבת מספיק,״ אני פולטת ביבבה.
הוא מכניס אותי איתו למעלית ואני מנסה לאחוז בדלתות המעלית כדי למנוע ממנו להיכנס איתי, בתגובה הוא מעביר את הלשון שלו בין הצוואר לתנוך האוזן שלי, גורם לעורי להתצמרר ולגופי להתרפה.
תוך רגע הוא מכניס אותי והמעלית נסגרת.
אני ממצמצת בעיניי, מנסה לסלק את הדמעות. גופו קשיח ואני כבר אני לא בטוחה שזה בגללי. אני כל כך חסרת ביטחון בגלל החוסר מודעות של המקום שלי עכשיו.
הוא הרי אמר שהוא שונא אותי- מההתחלה.
הוא לא אומר כלום אבל אני מרגישה את המבט שלו שורף על פניי. אני מנסה להתרחק ממנו, ״בסדר. אני אבוא איתך, רק תעזוב אותי.״
״לא יקרה.״ הוא אומר בנימה קרה, והמעלית נפתחת בקומה האחרונה.
אני לא תופסת שוב את המעלית כי אני מפחדת שאתחיל לבכות אם הוא יגע בי שוב. אני מתגעגעת למה שהיה לנו פעם. אלינו. אליו. לשקרים שהלב שלי מכר לי.
הוא מכניס אותי לבית, לוקח אותי לחדר.
בשנייה שהגוף שלי נח על המיטה הוא מסתובב והולך.
עכשיו אני מבינה למה כל כך הרבה אנשים בורחים מאהבה, אהבה משאירה אותך פגיע וחסר וודאות. חסר שליטה, מפוחד. רגיש.
אהבה יכולה להרוס כמו שהיא יכולה לתקן.
האם האהבה שלי כלפי פאולו הורסת אותי?
YOU ARE READING
המלחמה שלנו
Romanceיש לו כל מה שאני רוצה. אני שונאת אותו, מקנאה בו. ובסוף כמו טיפשה מתאהבת בו. כמו שהתאהבתי בחיים שלו. אני אוהבת ושונאת אותו. אני נלחמת איתו.
