המלחמה שלנו

36

חלק 2
פאולו רוסו
אני נכנס לחדר שבאים משם השירים. השירים כל כך חזקים שנהרס לי עור התוף. היא שרה לה במלמולים קטנים כשהיא מציירת.

אני נעשה חירש מהשירים ועיוור מכמה שאני מהופנט.

אני צריך לקבל אחוזים של נכות? פאק.

היא מדהימה.

אני עוקף אותה וכשהיא עדיין לא מבחינה בנוכחותי אני נכנס להתקלח.

אני מסיים להתקלח, ואני מצחצח שיניים כשאני תולה את המגבת סביב פלג גופי התחתון. הדלת נפתחת כמה שניות אחרי זה ואני רואה את מייה. היא צועקת והצעקה שלה יותר חזקה מהשירים. ״רישמית אני חירש,״ אני לוחש בכאב, נוגע באוזן.

״מה אתה עושה פה?״ עיניה לא סגורות אם העיניים שלי למטה או למעלה? או שנראה לי שהזין שלי ממש מוצא חן בעיניה?

״מתקלח?״ אני מרים גבה. ״משהו שמוצא חן בעינייך?״

היא מחמיצה את הפנים בכעס. אני מתקרב אבל היא לא זזה, ״אני יכול לגעת בך גם כשאין אנשים?״

לחייה מסמיקות. היא לא מגיבה.

״שתיקה מתפרשת כחיוב?״ אני ממשיך. היא ממצמצת בעיניה ולחייה מתלהטות אפילו יותר. אני מחייך חיוך קטן בסיפוק, ״את מתוקה, מייה.״ אני מלטף את שפתייה בעדינות. ״את יודעת איפה את יותר מתוקה?״ היא מתנשפת בהפתעה, מתרחקת.

״אל..״ קולה רועד. ״אל תתקרב אליי, פאולו. אני אמרתי לך את זה מלא פעמים. אני לא סומכת עלייך.״

פאק.

אני מלקק את שפתיי, ״מה אני צריך לעשות כדי שתסמכי עליי?״

היא מנידה את ראשה לשלילה, מתרחקת.

״מייה, אני אחיה לצידך עד היום האחרון שלי. תחליטי מתי בא לך להפסיק לשנוא אותי, בסדר?״ אני שואל בנימה קצת עוקצנית.

״אין לי בעיה לשנוא אותך עד יומך האחרון. יש לך תאריך מדויק? פשוט אני ממש אשמח להתקדם,״

אני מסתובב כשהיא אומרת את זה. ״מייה. תחזרי בעצמך.״ אני מזהיר אותה שזה כבר לא מצחיק.

״ממש לא.״ היא משלבת את ידייה, עומדת בגב זקוף ומביטה בי ללא חרטה.

״אין פאקינג בעיה.״ אני נכנס לחדר הארונות. אני שם בוקסר שחור וחליפה. היא סוף סוף מנמיכה את השירים המזויניים.

כשאני יוצא אני נועל את הנעליים ולא טורח להביט בה. הנייד שלי מצלצל בפעם החמישית ואני עונה. ״כן, אבא?״ קולי קר.
״יש בעיה. פרצו... והעסק.. והיה המון יריות. איבדנו אנשים.״ הוא נשמע מתנשף.
אני קופא. ״איפה אתה?״ אני עובר לאיטלקית במהירות.
״בעסק.״
״אתה בסדר? נכון? הגעת אחרי הכול?״
״בן שלי, אני בסדר.״ למה אני שומע אמבולנס ברקע? ״אני אהיה-״ ואני שומע רעש של אנשים והשיחה מתנתקת.

פאק.

אני קם במהירות, חוטף את המפתחות מהשולחן ויוצא בריצה.

אבא שלי לא היה הביולוגי שלי, אבל הוא מעולם לא נהג כאילו היה אחר. הוא היה אבא שלי. הגבר שהיה ראוי להערצה בעיניי, והוא היה מת בשבילי כאילו הייתי הבן הביולוגי שלו.

למה אנשים רודפים אחרי דם? ביולוגי או לא?

הוא היה אבא שלי בכל רמ״ח איבריו.
והאבא הכי טוב בעולם.

לא אסלח לעצמי אם זה קרה בזמן שאני התאבלתי על הרחמים העצמיים שלי.

זין.

כשאני מגיע אני רואה אותו, הוא בסדר, אבל מלא בדם. אבל הוא חי. אני נושף בהקלה. ״בשביל מה אני מחליף אותך, אבא?״ אני ממלמל בקול מותש.

אבא מחייך חיוך רחב. ״אתה כועס שוב?״

״אתה מספיק מבוגר בשביל החרא הזה. אמא תהרוג אותך בעצמה אם היא תדע שככה סיכנת את עצמך.״ אני נוזף בו.

הוא מחייך. ״אני שמח שיש לי אותך, פאולו.״ הוא אוחז ביד שלי חזק יותר.

אלוהים. אדירים.

אני חייב לנקות את הרגש המעצבן הזה מהלב שלי. אני מרגיש חלש כל הזמן ככה.