מייה רוסו
הרופא אמר שהאצבע לא שבורה, אבל המכה חמורה ולכן הוא חבש אותה בצורה שתקבע אותה קצת. כשחזרתי לבית של פאולו הוא חיכה לי שם. ״איפה היית?״ עיניו ננעצו בי בכעס כאילו הייתה לו הזכות.
אחרי מה שהוא עשה לא רציתי יותר לשחק איתו. לא רציתי להתקרב לאש הזאת שלו, כי תראו לאן זה הוביל אותי.
״רופא,״ נכנסתי למטבח לאכול משהו. הוצאתי פסטה מאתמול שהזמנתי ולקחתי מזלג, לא טורחת לחמם. כל תזוזה עם היד הפעילה כאב לאצבע שלי ולא היה לי כוח כמעט לעשות כלום.
״למה הוא חבש לך את האצבע?״ הוא התקרב ואני נרתעתי. ״נו באמת מייה,״ הוא היה מופתע שהתרחקתי ממנו.
״אם פחד בעינייך הוא כבוד, זו כבר הבעיה שלך, קפאו.״ חייכתי במרירות. ״רק תשמור ממני מרחק והכול יהיה בסדר.״
״אין סיכוי.״ הוא התקרב ונאחז בזרועי. ״את יודעת שעשיתי את זה כי דיברת הרבה שטויות ליד כולם.״ הוא נעץ בי את עיניו. ״לא התכוונתי להכאיב לך ככה.״
לא רציתי להאמין לו גם אם עיניו הביעו כנות. זה ממש לא עניין אותי.
״אני רוצה לאכול, אז תועיל בטובך להעיף את היד שלך.״ הוא נהם בתגובה למילים שלי, ואז שיחרר את ידי. אכלתי את הפסטה והתנהגתי כאילו הוא לא בוהה בי.
״מה הרופא אמר?״
״שזה היה קרוב מאוד לשבר ושאני צריכה לבעוט לך בביצים חזק מאוד כדי שלא תתרבה.״ ממלמלתי.
״אם תבעטי לי בביצים זה יעשה הפסקת אש?״
גיחכתי במרירות, ״אם אשבור לך את האצבע, אולי.״
הוא נשף בכעס. כשסיימתי לאכול הוא חסם את הדרך שלי. ״בסדר. תשברי לי את האצבע,״ הוא הושיט את ידו השמאלית.
״אני רוצה את היד הימנית שלך.״ קבעתי.
הוא נשם עמוק והושיט את היד הימינית. ״יהיה אכפת לך אם אשבור אותה עם פטיש?״ לא באמת התכוונתי לזה אבל סתם רציתי להתאכזר אליו.
״זה יגרום לך להרגיש טוב יותר?״ הנהנתי לחיוב. ״לכי על זה, מייה.״ עיניו לא הביעו אפילו טיפת פחד, והיד שלו לא רעדה.
רציתי לשמוע אותו מבקש שלא אעשה את זה, בינתיים הבאתי פטיש מהמגירה והתקדמתי לשיש. ״תניח את היד.״ הצבעתי על השיש, הוא עשה כדברי.
אם מישהו אחר היה מציב לו תנאי כזה אז כנראה שהוא היה יורה לו בין העיניים.
״אתה רציני? לא אכפת לך?״ לחשתי.
״לא. האצבע שלי תחלים.״
״אתה מטורף, אתה יודע את זה, נכון?״ לחשתי, קצת המומה.
נעצתי את עיניי בעיניו, מנסה להוכיח לו שאני אעשה את זה אבל הוא היה אדיש מדי אל הסיטואציה. המחשבה שאכאיב לו כמו שאכאיב לו, עשה לי צמרמורת ובחילה.
הנחתי את הפטיש על השיש.
״אני לא אעשה לך את זה, פאולו.״ כעסתי שהוא בכלל חשב שיש לי את האומץ.
״את רוצה שאעשה את זה לעצמי?״ הוא התקרב.
הנדתי בראשי לשלילה, ״לא.״
״אז את סולחת לי?״ הוא נשען על הצד בשיש ועיניו היו בגובה עיניי.
״בחיים לא.״
ואז הכול היה מהר. הוא עיקם את האצבע לעצמו בנהמה וזה היה הדבר הכי חולני שהוא עשה עד כה. ״ועכשיו?״ השפה שלי רטטה מרוב הלם. רציתי לבכות בשבילו. ״עברתי דברים גרועים יותר, את ממש לא צריכה להזיל דמעות על האצבע שעיקמתי. אז אנחנו שווים?״
״חתיכת אידיוט.״ סיננתי בכעס, מעוצבנת מרמת הפחד שהיה לי עליו.
כמה גרוע הוא עבר מאצבע שבורה?
״כן, מייה?״
״כן,״ הסכמתי כי לא ידעתי אם הוא היה שובר עוד אצבע לעצמו אם הייתי אומרת לא.
״מעולה.״ ואז הוא נאחז בעורפי, בוחן את פניי באיטיות. ״אני מצטער, בסדר?״ עיניו שוב הביעו כנות. כמעט התרככתי. ניסיתי לבחון עוד קצת את עיניו.
״אתה צריך לטפל באצבע שלך.״ הסטתי את עיניי משלו כי הלב שלי לא עמד ברגע הזה. הקירבה שלו מבלבלת אותי כל הזמן.
״כמה זמן החלמה?״ הוא העביר את האגודל שלו על הלסת שלי בליטוף עדין.
״שבועיים-שלוש, לא משהו רציני.״ הסטתי את עיניי לשנייה לשפתיו ולחיי התלהטו. ״אתה... אתה תלך לראות רופא, נכון?״ גמגמתי.
״אני אהיה בסדר גמור, מותק,״ הוא עצר עם האוגדל שלו קרוב לשפתיי. ״אני רק צריך את יד ימין שלך מדי פעם,״ הוא קרץ.
״שכחת שהאצבע השבורה שלי היא ביד ימין?״
״אז תתחילי לעבוד על יד שמאל, כי אני צריך טיפול קצר.״ שעשוע ריקד בעיניו.
״גם אתה צריך לעבוד על יד שמאל.״
גבותיו התרוממו. ״תהיי שפן הניסיונות שלי?״
דחפתי אותו במהירות, לא מצליחה לשלוט על הצחוק שלי. ״אתה מטורף,״ הנדתי את ראשי לשלילה, לא מאמינה למילים שיוצאות לו מהפה.
אוי אלוהים, מה השתנה בימים האלה שאני לא מצליחה להבין אם אני שונאת או מחבבת או אותו?
•••••
YOU ARE READING
המלחמה שלנו
Romanceיש לו כל מה שאני רוצה. אני שונאת אותו, מקנאה בו. ובסוף כמו טיפשה מתאהבת בו. כמו שהתאהבתי בחיים שלו. אני אוהבת ושונאת אותו. אני נלחמת איתו.
