מייה רוסו
הוא מסכים להילחם איתי, ורוטן כשאני מפשלת. ״ידיים,״ הוא מצביע על ידיי הרועדות. ״את לחוצה?״ כן. מאוד.
״לא, אני פשוט-״ אני נבוכה בטירוף. ״שכחתי איך נלחמים.״
״תתקרבי,״ הוא ממלמל. המגע שלו מעביר צמרמורת בלב שלי ובעור, ובכל נים אחר בגופי. הוא מדבר אבל המגע שלו מבלבל אותי. ״את מקשיבה לי בכלל?״
״מה? מה אמרת?״ אני בטח מסמיקה כמו מטומטמת.
״אמרתי שאת רועדת. את מפחדת ממני?״ הוא רוטן בכעס.
״לא.״ אני אומרת במהירות. אני מלקקת את שפתיי בלחץ. ״אתה יכול..״ אני נבוכה יותר מדי.
״תגמגמי ברור.״ האחיזה שלו מתחזקת עליי ואני נושמת עמוק.
״איך אני יכולה להביס מי שגדול ממני? כאילו איך אני יכולה לנצח?״ אני שואלת בלחש כאילו אבא שלי ישמע אותי.
״הכול בגלל התחרות עם טייט?״ הוא מכווץ את עיניו בכעס, מסתכל עליי כאילו הוא קורא את המחשבות שלי. ״אין מה לדאוג לגביו.״
לעזאזל.
אני יודעת שהוא פגע בטייט כי הוא חושב שטייט פגע בי.
אבל.. אם אספר לו שזה אבא שלי, טייט יהיה שבור לגמרי כי פאולו יהרוג את אבא שלי מבלי למצמץ. כל המשפחה שלי תקרוס.
״לא, פשוט-״ אני מחפשת תירוץ טוב. ״פשוט מה אם אתקל במישהו שגדול ממני ואצטרך להילחם איתו?״ אני ממלמלת במהירות שיא.
הוא נוהם, ״ולמה שזה יקרה?״
אוף.
״פשוט- מה הבעיה שתלמד אותי?״
״רק אם תגלי לי בשביל מה.״
״אבל אמרתי לך!״ אני מרימה את קולי בלחץ, ותוך רגע הוא משחרר את האחיזה ממני וגורם לי ליפול.
אני מצמצת בעיניי כי האגן שלי עוד כואב מהמכות עם טייט ומהאלימות של אבא שלי. ״תילחמי עם עצמך, מייה.״ הוא יוצא מהזירה.
אני לא מוותרת.
אני לא מוותרת.
אמא שלך לא אוהבת אותך.
מעולם היא לא אהבה אותך.
אני לא מוותרת.
אבא שלך הביולוגי הוא אנס.
אני לא מוותרת.
אבא שלך הנוכח רוצה במותך.
אני לא מוותרת.
הבחור שאהבת נגעל ממך.
אלוהים... אבל אמרתי...
דפקת את הכול, טיפשה.
אני מוחה את הדמעות ולחיי מתלהטות מבושה. אני מרגישה פתטית כל כך- בגלל רגשות. תמיד ידעתי שרגשות הופכות אותנו לחלשים.
לא רציתי להיות הבחורה הזאת, שמוותרת, אבל פתאום כל כך.. בא לי לוותר.
למה כל כך קל להרים ידיים?
אני יורדת מהזירה, נאחזת בעדינות במקום הכואב באגן. אני הולכת למקלחות פה ומתשפטת, נעמדת מול המראה ונאנחת בתבוסה מהמכה הנוראית שמופיעה שם.
המכה היבשה הזאת מחליפה צבעים.
אני מחליפה שוב לבגדים ומתיישבת על הספסל.
אני לא רוצה לחזור הביתה.
אני לא רוצה להישאר פה.
לעזאזל.
איך יוצאים מהבלגן הזה מבלי להסריח?
אני מוצאת את עצמי אוגרת כוחות ויוצאת מהמקלחות, יוצאת מהחדר כושר והולכת למעלית. פאולו שם מדבר בפלאפון והוא מביט בי במבט שמזכיר לי כמה אני שונאת את עצמי.
הגוף שלי מתגרד משנאה, מכעס, מחרטה.
אני נכנסת למעלית ומחכה רק שהיא תיסגר אבל אז פאולו נכנס. אני בקושי מצליחה לנשום עד שיד חזקה ומוכרת נוגעת בי, ״את חולמת, מייה.״ הוא אומר כשהגענו לקומה שלי.
אני לא טורחת להביט בו, רק יוצאת מהמעלית בשקט והולכת לבית.
המגע שלו מעקצץ את העור שלי, גורם לי להתכווץ בתוכי. וכשאני נכנסת לבית הגיהנום שלי מתחיל, והלוואי ולא הייתי נכנסת לכאן מלכתחילה. הלוואי ולא הייתי מתגרשת מפאולו והלוואי ולא הייתי כל כך פזיזה ולחוצה..
והלוואי שפאולו לא היה שונא אותי כל כך.
אלוהים אדירים.
איך אנשים הולכים אחורה בשביל תנופה? אני מרגישה רחוקה מדי בשביל לתפוס תנופה.
YOU ARE READING
המלחמה שלנו
Romanceיש לו כל מה שאני רוצה. אני שונאת אותו, מקנאה בו. ובסוף כמו טיפשה מתאהבת בו. כמו שהתאהבתי בחיים שלו. אני אוהבת ושונאת אותו. אני נלחמת איתו.
