המלחמה שלנו

18

פאולו רוסו
היא חזרה הביתה עם פניה נפולות. היא חשבה שלא ידעתי שהיא ביקרה את המשפחה המחורבנת שלה.

הם שוב השפילו אותה והפכו אותה לקטנה ולא נאהבת.

שנאתי את התחושה הזאת שגרמה לי לגונן עליה ככה.

״מייה,״ טפחתי על יריכיי. עיניה היו עצובות אבל היא עדיין חייכה. היא התקדמה אליי והתיישבה לידי. ״בואי,״ טפחתי שוב על רגליי.

״אני לא רוצה.״ קולה היה נרתע.

שמעתי את השיחה המזוינת שלה עם המשפחה הדפוקה שלה, בגלל המצלמות והמיקרופון החבוי ששמתי בבית שלה אז.

הם קראו לה זונה ואמרו שהיא פותחת עבורי את הרגליים כל פעם. זה הטריף לי את כל המוח. זה שהזדיינו הפך אותה לזונה? פאק. לא.

״מה קרה?״ רציתי לשמוע את הסיפור מהפה שלה.

היא הסיטה את עיניה ממני לרגע ונשמה עמוק, כשעיניה חזרו אליי ראיתי רק כעס. היא הפנתה את הכעס אליי כי ההורים הדפוקים שלה עשו לה שטיפת מוח. ״מה צריך לקרות?״

״איפה היית?״ ניסיתי שוב.

״מה זה עניינך?״ קולה היה תוקפני.

מיששתי את הכיס עד שהוצאתי את הקופסאת סיגריות. שנאתי את זה שהיא לא כיבדה אותי גם כשאני כן כיבדתי אותה. הוצאתי סיגריה ודחפתי אותה בין שפתיי, מדליק אותה.

״למה אתה מעשן בבית?״ היא נעמדה על רגליה מתכוונת להתרחק ממני.

לא עניתי לה על השאלה. ״מייה, את זוכרת כמה פעמים ביקשתי ממך לכבד אותי?״

״ואני מכבדת.״ היא נראתה מלאת חרטה. ״פשוט...״ היא שפשפה את ידיה בלחץ, ואז היא התיישבה לצידי. ״ביקרתי אצל ההורים שלי ולא היה לי כיף,״

״מה ציפית שיקרה כשתלכי אליהם?״ שאפתי מהסיגריה והוצאתי את זה כשהזזתי את הראש ממנה כדי שהעשן לא יתקרב אליה.

״ציפיתי שהם יגידו שהם יתגעגעו אליי, אלוהים.. זה כזה פתטי.״

התבוננתי בה עוד קצת. ״את יודעת שאת לא זונה, נכון, מייה?״ הסטתי את השיער מהפנים שלה בזהירות. ״את לא צריכה להירתע ממני רק כי הם אמרו.״

היא נשפה בכעס, ״זה מה שכולם אומרים.״

״מי זה כולם וממתי אני שם עליהם?״

היא צחקקה בעצבנות, ״נו, פאולו,״

״נו, מייה,״ החזרתי לה באותו נימה.

״אני מצטערת שהתנהגתי ככה. אני דווקא ממש לא שונאת אותך.״

״כן? כי גם אני לא ממש שונא אותך.״ היא צחקקה שוב, והעצב קצת ירד מעיניה. ״אז מה את אומרת, שנלך מחר לבקר את ההורים שלך ביחד ותקבלי את היחס שראוי לך?״

״אני לא רוצה שההורים שלי יפחדו ממני.״

״עדיף שאנשים יפחדו ממך מאשר יזלזלו בך. אל תיתני לאף אחד לגרום לך להרגיש קטנה או פחות טובה. לא סתם אני קורא לך נסיכה מטורפת.״

היא הסמיקה. ״תודה,״

״על מה בדיוק?״ שאפתי שוב מהסיגריה, מזיז את הראש עוד פעם כדי לא לתת לה להתקרב לעשן.

״על זה שאתה נחמד אליי.״

״טוב זה כי יש לך כוס מזהב ועיניים שדווקא אני לא ממש שונא.״ חיוכה היה גדול יותר כשאמרתי את זה. ״אז מה את אומרת? נגרום להם לפחד קצת?״

״אבל תבטיח שלא תפגע בהם.״ קולה נשמע מהוסס.

״יש לך את המילה שלי, נסיכה מטורפת. עכשיו בואי תשבי עליי לפני שאני מתחרפן,״ טפחתי על יריכיי.

חיוכה היה רחב אפילו יותר.

כן. ככה אהבתי אותה.
מחייכת.