מייה רוסו
״את עדיין כועסת?״ הוא שותה את הקפה שלו בעודי מכינה לי חביתה. אני רעבה ואני לא מתכוונת להרעיב את עצמי כדי להעניש אותו או לגווע ברעב כי האגו שלי גדול מדי. זין על זה, הבטן שלי לא אשמה על כך שפאולו או הלב שלי צמד של טיפשים.
אני אפילו לא עונה לו.
״שביתת דיבורים?״ הוא עדיין נועץ בי את העיניים האלה.
אני אפילו לא התרגלתי לזה שהוא כאן, מדבר איתי, מסתכל עליי. אוף. הלב שלי פשוט כזה אידיוט. למה רגשות הם כאלה.... מעצבנים?
הלוואי והיה אפשרי פשוט לא להרגיש.
״מייה,״ הוא מניח את הספל. ״את שורפת את החביתה.״
בגללו.
בגלל כל הבלגן שהוא עושה לי בראש.
״שיט,״ אני ממלמלת, ממהרת להפוך אותה.
היא באמת נשרפה.
זה מעצבן אותי ומבטל את התאבון שלי.
זוכרים מה שאמרתי על האוכל? אז זין על הבטן שלי, אני לא יכולה לסבול את הנוכחות של פאולו.
אני מכבה את הגז בקללה חירשית ויוצאת מהמטבח, הולכת כמה שיותר רחוק מפאולו, אבל אז זוג ידיים חזקות ומוכרות שלא נגעו בי המון-המון זמן, נאחזות במותניי ומרימות אותי באוויר לכיוון המטבח בחזרה. ״אני אכין לך לאכול. תמתיני.״ הוא מניח את הישבן שלי על השיש.
אני לא אומרת מילה כי... טוב כי... — באמת למה אני לא אומרת כלום?
אני צופה בו מכין לי מקושקשת וחותך לי ירקות, למרות שלא היה לי כוח מקודם לחתוך כלום. הוא מסדר לי הכול בצלחת ומביא לי.
אני לא טורחת לקחת מזלג כי זה כולה מקושקשת ומלפפון. אני פשוט אוכלת עם הידיים.
״את לא צריכה מזלג?״ אני מנידה בראשי לשלילה. ״את לא רוצה לדבר?״ אני מנידה בראשי לשלילה. ״טעים לך?״ אני מהנהנת לחיוב. הוא מכווץ את גבותיו. ״התגעגעת אליי?״
ברור שאני לא עונה לו.
כשאני מסיימת לאכול אני מניחה את הצלחת על השיש, קופצת בקלילות ושוטפת את הצלחת.
אני מתכוונת ללכת, ״את עדיין רוצה ללכת לזיין מישהו אקראי ואז להרוג אותי?״ אני קופאת כשהוא אומר את זה.
אוקי.
יש שתי אופציות.
הראשונה שהוא באמת צפה והקשיב כל הזמן, והשניה זה שטומיטו סיפר לו.
״שמעת אותי שם?״
״כל הזמן.״ הוא נועץ בי מבט כועס.
״גם כשזיינת את הדוגמנית?״ שיפרש את זה כקנאה, ממש לא אכפת לי.
״לא זיינתי אותה.״ הוא מושך בשיערו בכעס. ״לעזאזל, מייה. מה חשבת שאני?״
״מישהו שאי אפשר לסמוך עליו.״ אני מגחכת, ״ואל תדבר בלשון עבר, כי אני עדיין חושבת ככה וזה ממש לא עומד להשתנות אי-פעם. אין דרך חזרה על איך שעזבת אותי.״
״זה היה לטובתך!״ הוא קורא בתסכול.
״זין על זה שאתה מחליט בשבילי. אז גם זה לטובתי, שאתה תהיה רחוק ממני. שאני שונאת אותך.״
״מייה,״ הוא ניסה לתפוס את היד שלי אבל נרתעתי. ״את פאקינג צוחקת עליי?״
״פאקינג לא. שמור מרחק, פאולו. אני ממש לא צוחקת.״
ואני זאת שהתרחקה, עושה דוך ישיר לחדר שבו אני כל כך סובלת בזמן האחרון. מזכיר לי כל רגע מקולל שהייתי איתו.
אוף.
עדיף לי להתעקש לסגור את הלב בחזרה.
נמאס לי כל הזמן להיפגע ולהיות תלויה במישהו.
YOU ARE READING
המלחמה שלנו
Romanceיש לו כל מה שאני רוצה. אני שונאת אותו, מקנאה בו. ובסוף כמו טיפשה מתאהבת בו. כמו שהתאהבתי בחיים שלו. אני אוהבת ושונאת אותו. אני נלחמת איתו.
