המלחמה שלנו

39

כעבור חודש
פאולו רוסו
שמרתי על מרחק, והכעס שלי עלה על כל היגיון אפשרי. באירוע של המשפחה שלה היא נראתה שמחה מאוד בסביבה של הגבר הבן זונה הזה. סטיבן קלארק. הוא היה חייל, שלא חיבבתי כי הוא פלירטט עם כל מה שזז.

היא הסמיקה, פאקינג הסמיקה.

אני מסיים את הכוס שלי. ״פשוט תיתן לה ללכת, רוסו?״ קולו של אבא שלי נשמע מאוכזב.

אני לא יכול לנשום מרוב כעס.

היד שלי רועדת ואני רוצה להצית את המקום שישרף.

הוא מזמין אותה לרקוד, והיד שלו נוגעת בישבן שלה. הם ממשיכים לדבר והשיר נפסק, אני לא מרפה ממנה את עיניי עד שעיניה מביטות בשלי והיא קופאת.

לעזאזל איתה.

אני שונא את המבט הזה בעיניים שלה.

אני יוצא מהאולם ודוחף את הסיגריה לפה שלי. איפה המצית המזויינת?

אני זורק את הסיגריה בתסכול ועוצם את עיניי בנהמה.

אני שומע צעדים, קטנים. אני לא פוקח את העיניים. אם מישהו מתכוון להתגנב ולהרוג אותי שיהיה לו בכבוד, כי ממש לא אכפת לי כרגע.

אני מריח ריח מוכר.

״חתמת על ההסכם,״ הקול שלה. פאק כמה שהתגעגעתי.

אני מושך בשיערי בתסכול, פוקח את עיניי בכוחות האחרונים שעוד נשארו לי. ״זה לא מה שרצית?״ היא משלבת את הידיים שלה. השיער שלה מתנופף מהרוח. ״אין איזה מישהו שיחמם אותך?״ אני מסנן בכעס.

״יש לי כמה,״ קולה רגוע. אני נשען לאחור ועוצם את העיניים, מושך את העניבה החונקת. הריח שלה מבלבל את החשיבה במוח שלי. ״אבא שלך אמר שבאת לפה עם רכב,״

״חשבתי שיש לך טרמפ הביתה.״

״שתית. איך תנהג?״

״עם הידיים.״ נימת קולי תוקפנית.

״מתחיל להיות קר, כדאי שניכנס,״ היא מכחכחת בגרונה, נשמעת שונה.

״אז תכנסי.״

״תיכנס איתי?״

״לא. ממש לא מתחשק לי לראות גברים אחרים נוגעים לך בתחת.״

אני שומע את היבבה הקטנה והמופתעת שלה. ״אז תישאר פה כדאי לא לראות ותהיה חולה,״ קולה רועד. היא קמה ומתרחקת.

אולי באמת אחלה אם אמשיך לשבת ככה בחוץ.

כשאני נכנס אני רואה את סטיבן כל כך קרוב אליה עד שהגוף שלי מתגרד. זין. זין על זה. אני יוצא בחזרה, כי אין כמו להיות חולה.

אני לא יודע כמה זמן אני מעביר פה אבל האצבעות שלי הופכות לקרח. אני נעשה עייף יותר וכשאני נכנס אני מרגיש שאני עובר התמוטטות עצבים.

״אתה רועד,״ אמא שלי נוגעת בי והיד שלה שורפת מרוב חום אנושי.

אני אהרוג את הבן זונה שהניח ידיים על מייה.

אני מתכוון לעשות את זה אבל זוג ידיים עדינות אוחזות בי, עיניים מוכרות. היא מסתכלת לי בעיניים והחום שלה לא כזה כואב לי. ״אתה קפוא,״ קולה מופתע, חלש.

״אני עומד לנשק אותך או שאני עומד לירות לבן זונה הזה בראש מול כולם.״

היא נושפת בכעס, ״אני לא מתנשקת איתך. אתה זונה.״

״סליחה?״ אני מגחך בכעס.

״אתה זונה שלא לוקחת כסף.״

״שרמוטה?״

״כן.״ היא אומרת ברצינות.

אני רוצה לצחוק אבל אני מספיק עצבני. ״מה. את. אומרת.״

״שאישה אחת פחות לא יכאב לך, זוכר? אז תרד לי מהוריד.״

על מה היא מדברת?

״את זאת שבאת אליי.״

״כי ראיתי איך הסתכלת על הבחור שרקד איתי.״

אני נוהם. ״לא הסתכלתי עליכם,״ אני משקר מבלי למצמץ.

״בסדר. שמור מרחק, שמוק.״ האולם מחשיך, אני מספיק לתפוס אותה. ״באיזה שפה אני צריכה לדבר איתך?״

״נהיה חושך,״

״מה?״ קולה נשמע כועס.

״מייה,״ הרגליים שלי כבדות. אני מרגיש שאני עומד ליפול. ״קשה-״ ואז אני ממש מאבד הכרה.

לעזאזל.

הקול האחרון שאני שומע הוא שלה, והלשון שלי כבדה כל כך. פתאום אני מבין כמה מייה חסרה לי. כמה היא מילאתה את החיים שלי.

אני צריך אותה בחזרה.