המלחמה שלנו

28

מייה רוסו
אני בוחנת כמה הגבולות רחוקים וכמה אפשר לשחק, כמובן שכל דבר שאני עושה אני חוטפת מבטים כועסים מפאולו, אפילו עכשיו כשאני מתבוננת בחייל הצעיר שלו ולא בו, זה מעצבן אותו וזה גורם לי להמשיך לבהות בו.

יום אחרי זה החייל נעלם מהשטח.

אל תסתכלו עליי ככה, לא אשמתי שהוא מטורף. אני ממש לא מתכוונת להתייפייף ולהגיד ״אוי בגלל שהוא עשה את זה, לא אסתכל עליו.״

זין. עליו.

אף אחד לא מחליט עליי.
לא עכשיו ולא לעולם לא.

אז כשאני מסתובבת בהלבשה תחתונה בבית זה לא מחרפן? ברור שהוא מתחרפן.

״מייה.״ הוא מרים אותי במהירות ועולה את המדרגות ממש במהירות, שתיים שתיים. ״יש פה אנשים למטה. את חושבת שזה מצחיק?״

״אה פתאום אני לא סוד?״

״בחיים לא היית. אם היית סוד הייתי עונד אותו בגאווה, בסדר?״ נראה שהוא מתלבט כל הזמן על מה להגיד.

אני מכווצת את עיניי. ״שקרן.״

״מעצבנת.״

״אידיוט.״

״מעצבנת.״

״מעצבן.״

״מעצבנת.״ הוא פותח את הדלת בבעיטה. ״זהו? נגמרו הכינויים?״

״מדבר זה שקרא לי מעצבנת כל פעם.״ ממלמלתי בעוקצניות.

״אני יכול לגוון. את בטוחה שתרצי לבכות?״

״אתה בטוח רוצה שאשנא אותך יותר?״

כל פעם שאני מזכירה שאני שונאת אותו הוא ממש מתעצבן ברמה שזה כבר מטומטם לגמרי. מה אכפת לו אם אני שונאת או מחבבת אותו? הוא בעצמו ניפנף אותי.

אני באמת לא מבינה את פאולו.

הוא מתנהג כמו חיה.
כאילו רק לי מותר להזדיין איתו אבל לו מותר עם כולן.

עוד לא קם הבן זונה שיחליט עליי, אז פאולו, קפוץ לי.

״את מאיימת עליי?״ הוא מוחק את המרחק בנינו ובעיניו אין כבר את החמלה והאיפוק.

״אתה התחלת.״ אני מחזירה לו בטון רגוע.

״את יודעת שאני אוהב לצחוק עליו עד גבול מסוים, נכון?״

אני מגלגלת עיניים, ״פאולו, לאיים עליי לא יעזור לי לסלוח לך.״

״את לא מכבדת אותי, מייה. כבוד.״ עיניו מתכהות. ״זה כי אני נחמד מדי איתך. את רוצה שאתהנל איתך כמו שאני מתנהל עם כולם? כי זה יכאב לך.״

״אתה תכאיב לי?״

הוא מושך בשיערו בעצבנות. ״מה את חושבת?״

אני מושכת את כתפיי, ״אין לי כוח נגדך.״

״פה את טועה.״ הוא מניד את ראשו כלא מאמין בחיוך מעוצבן. ״יש לך את כל הכוח המזויין עליי. את תמיד מוציאה אותי מהכילים. רק את.״

״ובגלל זה עזבת אותי?״

״אלוהים, מייה!״ הוא מתרחק בנהמה. ״כמה פעמים אני צריך להגיד לך? זה היה בשבילך!״ הוא קורא בכעס.

״אז אל תחליט בשבילי יותר.״ אני מנופפת בידי בכעס.

״אם זה מסכן את החיים שלך, אחליט בשבילך אלף פעם. את בחיים לא תחליטי ב-״

״לך תזדיין.״ אני קוטעת אותו, ועיניי מתמלאות בדמעות שלא רציתי שיבואו.

חשבתי שהוא כבר לא בלב שלי.
שאני שונאת אותו.

לעזאזל.

אני בחיים לא יכולה לשנוא את פאולו כי הלב שלי כבר אוהב אותו, כי הכנסתי אותו כל כך עמוק ללב שלי... שאם הוא יצא רוב הלב שלי יתלש.

״את יודעת מה?״ הוא מתרחק. ״לכי להזדיין,״ והוא יוצא מהחדר.

״אין בעיה!״ אני קוראת בכעס, מתעלמת מהקול הנשבר שלי ומהדמעות.

לעזאזל עם פאולו.
לעזאזל עם הלב שלי.
לעזאזל עם הרגשות שלי.
לעזאזל עם כל העולם הזה.

••••••

שבת שלום💕🫣