המלחמה שלנו

19

מייה רוסו
החזקנו ידיים כשישבנו בבית הוריי. טייט שלח לי מבטים מלאי שנאה, כאילו הייתי אויבת עבורו, ופאולו נהם לכיוונו באזהרה, כאילו היה חיה שתלטנית.

טייט כבר לא הסתכל עליי ככה.

אמא הסתכלה עליי בפחד, כאילו הייתי הסיוט שלה. אבא השתדל שלא להביט בעיניי.

״טוב לראות אותכם... ביחד.״ אבא הנמיך את קולו בחוסר רצון. הבטתי במהירות בפאולו, הלסת שלו קפצה באיפוק. ״חשבתם להתחתן?״ אבא זרק פתאום, נועץ את עיניו בעיניי.

לחיי התלהטו, זזתי במקום באי נוחות. ״לא, אבא.״

״אה,״ מבטו היה ממש שופט.

אלוהים. אדירים.

שוב הרגשתי קטנה כל כך.

אצבעותינו היו שלובות ואוגדלו ליטפה את היד שלי בצורה שהרגיעה אותי יותר. ״כן.״ קולו היה מעוצבן. ״תזכיר לי ממתי זה עניינך, ג'ונתן?״ קולו של פאולו היה תוקפני.

מה כן? על מה הוא אמר כן? על החתונה?

נדרכתי.

וכאילו התזמון היה מדויק. קול חזק של ירייה פילח את השקט המחריש.
בדיוק הרגשתי שהחור בליבי נפתח, איזה קטע!

״פאק.״ ובלי התראה, פאולו הרים אותי והתחיל לרוץ למרתף. אבא תמיד אמר שזה המקום שלא נכנסים. כולם רצו אחריו, מסתררים.

אבא ופאולו התווכחו ואז פאולו לקח רובה והניח סביב גופו בחגורה. ״קדימה, נסיכה מטורפת, בואי נזוז.״

״כדאי שתשאיר אותה כאן.״ אבא כעס. ״לא שענייני אם י-״ אבא סתם את הפה ברגע שפאולו דרך את האקדח.

״עמדת לסיים את המשפט, ג'ונתן?״ לקולו היה צל של איום ועיניו של פאולו היו כמעט שחורות. ״אני לא סומך עליכם מספיק כדי להפקיד אותה בידיים המלוכלכות שלכם,״ עיניו הביעו בוז כלפי אמא שלי. ״במקומכם הייתי מתבייש לקרוא לעצמי הורה.״

והלב שלי? כן... הוא לגמרי התרחב.

אגרתי אומץ שלא ידעתי שקיים, שילבתי את האצבעות שלי באצבעותיו, מוכנה או להשפלה או להסכמה.

הוא שילב את האצבעות שלנו חזק יותר, ״בואי נלך מכאן, נסיכה מטורפת.״ עיניו התרככו שהביטו בי. הלב שלי שוב התרחב.

הלכנו בשקט לכיוון חדר המדרגות שבבניין, ובכל צעד שלו הוא גונן עליי בגופו.

זה היה... מטורף.

״פאולו,״ לחשתי. עיניו פגשו בשלי ונראו נוצצות ברגש אפל שלא הכרתי אצלו עדיין. ״אני שומעת את הלב שלך,״ קרצתי אליו.

״נסיכה מטורפת,״ הוא נגע ברכה שלי בעדינות, ״אני מריח את הרטיבות שלך.״

הפה שלי נפער וחיוך התרחב על שפתיו היפות.

עוד ירייה נשמעה והחיוך שלו נשמט כלא היה, הפעם הוא ממש גונן עליי בכל גופו ולא רק הושיט את ידו שלא אעבור אותו. ״חיסלנו את כולם?״ קול כמעט מוכר.

״כן. הבוס יתחרפן אם ידע שהמטרה הייתה מייה.״ קול לא מוכר ונוסף.

או-או.

מאוחר מדי להסתיר דבר כזה.

״פאולו,״ לחשתי שוב. עיניו היו כמעט שחורות ולא התרככו אליי. לקחתי את הסיכון כי זה מה שעשיתי כל הזמן עם פאולו. נעמדתי על קצות אצבעותיי ונשקתי לשפתיו בעדינות. ״אתה לא צריך תמיד לכעוס,״

הוא נשם עמוק, מסיט את עיניו ממני. ״תישארי כאן, מייה.״

כשהוא קרא לי בכינוי זה היה ברגעים כאלו שהוא ניסה לעצבן אותי או סתם כי הוא אהב, אבל כשהוא קרא לי מייה בנימה הזו, זה אומר שאת הקו הזה לא אצטרך לחצות לעולם.

הנהנתי לחיוב, ״תהיה עדין.״

״לא מכיר מישהו בשם הזה.״ הוא סגר את דלת חדר המדרגות, משאיר אותי עם חיוך מטופש על שפתיי.

״אני לא אוהב שקרים, אדוארד.״ הקול של פאולו. ״טוני? באמת?״ הקול שלו היה מלא בזעם.

שמעתי כל מיני מלמולים.
שתי יריות.
דממה.

הדלת של החדר מדרגות נפתחה. ״אני צריכה שתסגרי את העיניים ותסמכו עליי. את מסוגלת?״

עצמתי את עיניי, הושטתי את היד; ״בעיניים עצומות, פאולו.״

יכולתי לשמוע את הגיחוך הקטן שלו וזה העלה חיוך על שפתיי.

פאולו... היה מטורף, אכזרי, משוגע על כל הראש, אבל אהבתי אותו, וכנראה שהייתי בסופו של דבר כמוהו. מטורפת ואכזרית ומשוגעת על כל הראש.

נתתי לו להוביל.
סמכתי עליי בעיניים עצומות.
ואני חשופה ופגיעה מולו החל מ...עכשיו.