המלחמה שלנו

35

חלק 1
פאולו רוסו
היא אוכלת, שותה, מחייכת מדי פעם. כשאנחנו הולכים לאירועים משותפים היא מסכימה לי לגעת בה יותר מחיבוק ואני מנצל כל רגע. אני מרגיש את המבט הקפוא שלה כל פעם שאני מחבק את הגוף שלה או מצמיד את השפתיים שלנו.

היא שונאת אותי.
ואני גרמתי לזה.

מאז שהתרחקנו היא מציירת, כותבת, פורחת. פאק. מייה כישרונית בכל מה שהיא נוגעת.

ועכשיו היינו באירוע נוסף, וגבר אחר התקרב אליה. לכל מקום שהיא הולכת גברים מרחרחים אחריה.

היא מחייכת אליו, וגופה נדרך כשאני מניח את היד שלי על המותן שלה. אני פשוט מראה נוכחות בכך שאני לצידה ונועץ בו עיניים מאיימות.

הגבר מכחכח בגרון. ״אז.. כן.. טוב. אני אלך. היה כיף לראות אותכם-״ קולו דועך כשהוא בורח.

אני מרגיש סיפוק אדיר, אבל כנראה שהיא לא כי היא דוחפת את היד שלי בנהמה. ״אתה ממש מעצבן, אתה יודע?״ היא לוחשת, מרימה את ראשה להביט בי.

״ולמה?״ אני מסיט את שיערה בעדינות.

״אל תיגע בי.״

״ולמה?״ אני ממשיך לעצבן אותה.

״כי אני לא באמת שלך. אני יכולה מתי שאני רוצה ללכת להתחיל עם גברים אחרים כל עוד אתה עושה את זה עם בחורות אחרות.״ ניצוץ מוזר חולף בעיניה.

״לא התחלתי עם אף אחת, מייה.״ אני מתקרב ומניח את היד על גבה התחתון. ״לא כל מה שאת רואה נכון. מאז שאני מכיר אותך זאת היית רק את, מבינה?״

היא נושפת בכעס, מנתקת את הקשר עיניים ומזיזה את היד שלי מגבה. ״בבקשה די, אני כבר לא יכולה לסבול את זה. ראיתי אותה יושבת עלייך בבית שלך.״

״בבית שלנו.״ אני מתקן. ״וזה היה כדי לראות מתי את מתכוונת להגיב כבר, לעזאזל. התעלמת ממני מאז שחזרת לבית, מייה.״

״אין דבר כזה שלנו, פאולו. לא עכשיו ולא אף פעם. אני לא סומכת עלייך.״

״מייה,״ אני מחייך באיפוק. ״אני לא רוצה לשמוע את השטויות האלה מהפה שלך יותר.״

״פאולו!״ אמא שלי מפתיעה אותי בחיוך רחב, והחיוך נמחק כשהיא רואה את הכעס על הפרצוף שלי. ״הכול בסדר..-״

״כן.״ אנחנו עונים ביחד.

אבא שלי מגיע, מכחכח בגרונו. ״מותק, זה ריבים של אוהבים.״

״אוהבים? אין סיכוי.״ היא לוחשת כשרק אני שומע.

כשההורים שלי נעלמים אני מציע לה ללכת, ״את רוצה ללכת הביתה?״ אני לא מביט בה כי אני לא מסוגל להסתכל עליה מבלי להתחרפן.

״אתה תחזור איתי לבית שלך?״

״את מנסה לעצבן אותי?״ עכשיו אני כן מסתכל עליה ואני רואה בעיניים שלה את הרצון לריב איתי. אני מתקרב אליה עוד.

היא לא מזיזה את עיניה מעיניי. ״אתה חוזר איתי?״

״את רוצה שאחזור איתך?״

היא נוחרת בבוז, ״בשביל מה? כל מה שיש בנינו זה זיוף, פאולו.״

״אני אקח אותך.״

אני לוקח אותה לבית ואז נוסע לבר, שותה עד כמה שאני יכול. כשאני מגיע לבית היא שוב ערה, והשעה כמעט ארבע לפנות בוקר.

אני עייף כל כך עד שאין לי כוח אפילו להוריד את הנעליים, אני יוצא מהחדר והולך לשכב בסלון.

כשאני מניח את הראש אני מרגיש חום לא מוסבר. ״פאק,״ אני מסנן, מנסה לפתוח את החולצה המכופתרת המעצבנת. אני בועט בנעליים בחוסר כוחות תוך כדי.

כשאני פותח את החולצה אני מושך אותה בעייפות וזורק אותה לרצפה.

צעדים מתקרבים, אני נושף בכעס. זאת מייה. ברור שזאת מייה. ״מייה,״ אני ממלמל בעייפות כשהיא במטבח, קרובה לסלון.

״קראת לי?״ קולה ישנוני.

״תדליקי מזגן לפני שאני מת.״

״אם לא אדליק תמות מחום?״

״פאק. כן.״ אני פוקח את העיניים בישנוניות.

היא מושכת בכתפייה, ״מוות נעים.״ היא מתרחקת, משאירה אותי למות מחום.

נחשו מה? אני קם לבוקר למחרת עם שירים בפול מאוד חזק שבאים מלמעלה.

לבחורה הזו אין אלוהים?

פאק.

חם.
חם רצח.

ממתי נהיה חם ככה?