המלחמה שלנו

41

פאולו רוסו
אני רותח מעצבים. היא מנסה לשגע אותי בכוונה?

״תאכלי הכול.״ אני מצביע על הצלחת.

״לא.״

״תאכלי חצי.״

״לא.״

״רבע.״

״אפילו לא פירור.״ היא מביטה בי בעקשנות.

אני צובט את גשר האף שלי ועוצם את העיניים, נושם עמוק. מה אעשה איתה?

״מייה.״ קולי תקיף. ״אם תאכלי נצא לטייל.״

״מה אני הכלב שלך?״ ואז היא דוחפת את הצלחת והצלחת עפה ונשברת. ״תפסיק להתייחס אליי ככה! אני אשתך!״ היא קוראת בכעס. ״מיום ליום אתה- אתה פשוט עובר כל גבול!״ הטון שלה עולה מרגע לרגע וכשאני פוקח את העיניים אני מביט בה. היא בוכה.

״פתאום את אשתי? מה קרה לבן זונה שהניח עלייך ידיים?״

״תסתום פאולו, הרי אישה אחת פחות לא יכאב לך, נכון? למה לעזאזל אכפת לך?״ אני מרגיש כאילו מישהו בעט לי חזק בביצים ובלב, וזה פאקינג כואב.

״על מה, לכל הרוחות, את מדברת?״ אני משפשף את הזיפים בתסכול.

״הוא ניסה להרוג אותי פאולו, ואפילו לא הזזת עפעף!״ היא מתחילה להתפרץ בבכי, כאילו אגרה את זה עד עכשיו. ״הבאת לפה בחורה כשאני בבית. אני שונאת אותך, אלוהים... איך איך-״ היא מתייפחת, דוחפת את הכיסא. ״איך אתה מעז להתנהג אליי ככה?״

אני נעמד גם, ״רעדו לי הביצים, מייה. פחדתי שהוא יפגע בך כי אני מכיר את המניאק הזה כבר שנים. ידעתי מה ידליק אותו ואיך לשחק לו בראש.״ אני אומר בכעס, מהר. ״את באמת חושבת שיש לי עוד נשים?״

״אל תשקר.״ היא מצביעה עליי בכעס.

״קחי את הפלאפון והמחשב המזויניים. תמצאי לי אישה נוספת, בסדר?״ אני דוחף את הפלאפון על השולחן בנהמה.

היא לא סומכת עליי והיא מרימה את הפלאפון. ״למה יש לך תמונות שלי בגלריה? זה כשה-״

״כי רק את בראש שלי ואני צריך תזכורת כדי-״

״כדי לא לשכוח אותי?״ היא קוטעת בזלזול.

״כדי לא להתחרפן, מייה. נו? ראית הכול?״

״אני ראיתי את הבחורה יושבת לך על הרגליים, פאולו. ראיתי את זה בבית שלך.״

״קודם כל זה היה כדי לראות כמה רחוק תלכי, ושנית כל תפסיקי להגיד שלך אין דבר כזה-״

״אין דבר כזה שלנו, פאולו. אתה לא מבין שפשוט אי אפשר לשכוח מה שקרה? אני לא מסוגלת להסתכל לך בעיניים,״ היא מוחה את הדמעות שלה. ״אתה מתסכל אותי, למה...״

״אני לא רוצה להכאיב לך,״ אני מושך בשיערי בתסכול. ״אני אוהב אותך, מייה.״ זה מפתיע גם אותי.

היא מתייפחת, ״לא. אתה לא. אם היית אוהב- היית משחרר!״ היא צועקת.

אני מתקרב והיא נרתעת.

״מה אני צריך לעשות כדי שתאמיני?״

״תשחרר אותי.״

״לא יקרה. את יודעת שאני לא מסוגל.״

היא עוקפת אותי ביבבות של בכי, וכל הדרך לחדר היא בוכה.

אלוהים. אדירים.

כמה שאני מפשל עם הבחורה הזאת.

דווקא איתה?
לעזאזל.

••••
אני אוהבת אותכןןןןן