המלחמה שלנו

30

פאולו רוסו
היא גם מתעלמת ממני, עושה פרצוף חמוץ ונשענת על חצי מהגוף שלה. זה מוזר. אני לוגם מהקפה ומתעסק בנייד שלי, וכשהיא חושבת שאני לא רואה היא מכווצת את פנייה בכאב.

ממש מעצבנת.

״מה כואב לך?״ אני שואל בטון קר.

״כלום.״ היא מתיישרת ועיניה מראות כאב בזמן שגופה משדר ההפך מכאב.

״נתפס לך הגב כשישנת בספה?״ אני ממלמל, עוקצני וקר.

״לך להזדיין, פאולו.״ היא מכווצת את גבותייה. ״אתה לא חייב להיות כזה מניאק,״

״אם תמשיכי לדבר אליי ככה אולי אלמד אותך לכבד אותי לא רק בעזרת המילים, אלא הידיים.״

״אמרת שלא תכאיב לי.״ קולה חלש. משהו בבטן שלי מתהפך. ״אתה לא תרביץ לי, אז תפסיק-״

״רדי ממני, מייה.״

״אתה עד כדי כך כועס?״ היא מגחכת. ״על מה בדיוק? על זה שאני כועסת כי עזבת אותי? אז תלך להזדיין גם על זה.״

אני קם מהכיסא. ״מה אמרתי לך?״

״אני די בטוחה שאתה יודע שאני לא מקשיבה לך.״

אני מתקרב אליה. ״כן?״ אני נאחז בזרוע שלה. העור שלה מקבל צמרמורת תחת המגע שלי ואני מרגיש את הצורך לאחוז בשיערה. אני לא עושה את זה, אני רק מהדק את האחיזה. ״מה אמרת, מייה? פשוט לא שמעתי.״

״אני לא מפחדת ממך.״ היא אומרת ועיניה מתרככות קצת. זה מעצבן אותי כי זה עושה לי תחושה לא נוחה בבטן. ״הבטחת שלא תכאיב לי.״

אני משחרר את היד שלה בעדינות. ״את יודעת מייה,״ אני מתקרב. הריח שלה כמעט מבלבל אותי. התגעגעתי אליה עד שזה כבר מעצבן אותי וממלא אותי ברגש שאני לא שולט בו. ״אם הייתי יודע שזה מה שיקרה, לא הייתי מתקרב אלייך מההתחלה.״

הפה שלה נפתח כאילו היא מתכוונת להגיד משהו ואז היא סוגרת אותו באנחה מופתעת.

״יש לך משהו להגיד? לא?״ אני מרים גבה במבט מזלזל. ״מעולה. גם ככה כל מה שאת אומרת לא מעניין אותי.״

פגיעות רגעית חולפת בעיניה. ״סיימת?״

״לא.״

״בסדר,״

״הייתי צריך להשאיר אותך אצל ההורים שלך מההתחלה ולא להתעסק איתך בכלל.״ אני ממש לא מתכוון לשום מילה.

היא מהנהנת לחיוב ולא מנתקת את הקשר עיניים שלנו. ״עוד משהו?״

האדישות שלה מרתיחה אותי.

״אני שונא אותך.״

היא מנתקת קשר עיניים לרגע אחד בלבד, וכשהיא מביטה בי היא נושמת עמוק. ״בסדר.״

אני נותן לה ללכת לחדר שלה, ואני כל כך עצבני עד שאני לא מסוגל לעזוב את הבקבוק ויסקי עד שאני נרדם בסלון, על הרצפה.

אבל כשאני קם יש לי כרית מתחת לראש ושמיכה על הגוף.

מתי זה קרה?