המלחמה שלנו

24

מייה רוסו
טומיטו חסר הכרה על הרצפה. המצלמה האדומה בדיוק נדלקת כשאני מסתכלת עליה. הנייד שלי מצלצל.

פאולו.

עכשיו הוא נזכר בי? אולי הוא כן רואה אותי דרך המצלמה?

הנייד שלי רוטט.

תתסתררי, מייה. עכשיו!

זו ההודעה שקיבלתי מפאולו.

אני מטה את סנטרי בהתרסה, מרימה אצבע משולשת למצלמה ואז אני לוקחת סכין חד ומארוך ביד השניה. אני מתחבאת וברגע שאני רואה ארבעה גברים גדולים אני מקבלת פיק ברכיים.

הם מדברים ברוסית והפחד שבגופי מתגבר.

לא לא לא.

זה לא קורה.
לא עכשיו.

פאולו הבטיח לשמור עליי.
הוא הרחיק אותי בשביל לשמור עליי.
הוא לא יתן להם לפגוע בי, נכון?

ואז הם מתפצלים ואחד נשאר עם גבו אליי. אני חובטת בראשו בעוצמה חזקה בראשו והוא מקלל. אני לוקחת את האקדח שלו ויורה בו מבלי למצמץ, רצה להסתתר במקום אחר.

אני שומעת מלא קללות ורעש של דברים מתנפצים.

הפלאפון שלי נשאר במטבח.

לעזאזל.

כשהמצלמה נדלקת בחדר שלי אני מרימה לעברו אגודל לאישור שאני עדיין חייה.

המצלמה לא נכבית.

אני מחכה כל כך הרבה זמן, עד שמלא יריות גורמות לגופי להידרך. ואז אני רואה צעדים גדולים ומהירים. ליבי מחמיץ בפחד כשהרגליים נעצרות ממש מולי.

המחבוא שלי הוא מתחת למיטה.

טיפשי נכון?

מי שזה לא יהיה, יורד על הברכיים ואני מתגלגלת במהירות לצד השני, מתכוונת להילחם, וכשאני קופצת על.. — שיט. זה פאולו! ״פאולו?״ אני משתנקת.

אצבעותיו נאחזות במותניי בנהמה. ״את בסדר?״ הוא בוחן את פניי באיטיות.

״אמרתי לך שאני יכולה להסתדר גם בלעדייך.״ אני מרגישה חלשה בגללו.

עיניו מתכהות. ״זה היה מאוד טיפשי מה שעשית. אם מישהו מהם היה תופס אותך הוא היה רוצח אותך מבלי למצמץ.״

״אז היה עדיף שיתפסו אותי לפני זה?״ אני יורה בו מבט כועס, דוחפת את עצמי ממנו.

״היה עדיף שתעני לפלאפון המזויין שלך! בשביל מה יש לך פלאפון אם את לא עונה?!״ לא הבנתי מאיפה זה הגיע לו אבל הטון הגבוה והכועס הזה ללא ספק הפחיד אותי.

״אל תצעק עליי,״ מצמצתי בעיניי, מגרשת את הרגש המפוחד מתוכי.

״אז תעשי מה שאני אומר לך.״ הוא מצביע עליי כמו הורה שנוזף בילד שלו.

״לך תזדיין, פאולו. אני לא חייבת לך כלום, כי אם אני רוצה אני אפילו יכולה גם ללכת להזדיין עם מישהו אחר.״ אני יורה בו מבט מעוצבן. ״אין לך בכלל זכות לכעוס עליי,״ אני נושמת עמוק.

״מה. את. אומרת.״ הוא מסנן בכעס.

״מה. אתה. שומע.״ אני מחזירה לו.

ואז אני עוקפת אותו ורצה בחזרה לטומיטו. אני מניחה יד על הוריד שלו, מחכה לשמוע את פעימות ליבו. ו... בינגו! הוא חי!

״יופי, טומיטו. עכשיו אם תפקח את העיניים אני מבטיחה להיות נחמדה ולחייך כמו שרצית.״ אני לוחשת בלחץ.

טומיטו... הוא... טוב.
חיבבתי אותו כי למרות העבודה שלו היה לו אכפת.

״הוא רק חטף מכה בראש, מייה. תאספי את הדברים שלך- את חוזרת הביתה.״

״להורים שלי?״ אני נוחרת בבוז.

״יש לך בית אחד והוא איתי. תזיזי את התחת היפה שלך לפני שאחטיף לו.״ ליבי מגיב למילים הדפוקות שלו וזה מעצבן.

אני מתיישרת, מביטה בו בהתרסה. ״אם ככה, אין לי בית. אני לא חיה עם בוגדים ושקרנים.״

״לא בגדתי ושיקרתי לך.״

אני מתחרפנת לגמרי. מצביעה עליו ומרימה את קולי כשאני צועקת; ״שקרן!״

״ידעתי שזה יקרה,״ הוא שולף ממחטה מהחליפה שלו.

״שלא תעז.״ אני מתרחקת ממנו, מתכוונת לברוח.

״מצטער, מותק.״ הוא מניח את הממחטה על האף שלי והפה, לוקח את הנשימה שלי, מעלף אותי לגמרי.

לעזאזל איתו.

למה הלב שלנו בוחר להתאהב כל הזמן באדם הלא נכון?

••••••

המלחמה מתחילה🫣